אשדוד דואגת לנראות גבוהה ביותר – רק בכל מה שמשרד החינוך מודד –
אבל כשילד צריך יחס מעט שונה,
כשילדה סופגת אלימות או חרם,
כשילד זקוק לכלים ומיומנויות שציוני הבגרות לא נותנת-
אז העירייה זורקת את הילד בכיתה שאינה מתאימה לו ומכבים לו את הנשמה. במקום להעצים את השירות הפסיכולוגי ואת היועצות, מגמדים ומקטינים אותם.
במקום לצאת עם תוכנית חדשנית לטיפול באלימות, דיכאון, הפרעות אכילה ואובדנות – מטאטאים את הבעיות מתחת לשטיח.
המדיניות של לסרי עסוקה בטכנוקרטיה ובניראות במקום להציל נשמות – למזלנו היועצות והמחנכות שלנו בעיר עושות הכל כדי להצליח להציל ילדים מהמכבש התובעני של הנראות שהעירייה דורשת ממוסדות החינוך.
ראיתי את זה כשהייתי הממונה על החינוך בעירייה ואני רואה זאת כאמא וכאשת חינוך.
מאז הקורונה המצב הנפשי של הילדים בכל הארץ בכי רע. אנחנו רואים זאת באלימות ואובדנות. בערים שבהן אכפת למישהו מהילדים, יש סיוע עירוני, יש תקציבים, יש תוכניות, יש פסיכולוגיות, עו״סיות קב״סיות ויועצים.
באשדוד אין.
לא רק שאין, אפילו לא מודדים ולא טורחים לעקוב, שלא לדבר על לשאול את השפ״ח ומוסדות הרווחה מה צריך ומה חסר.
מספיק להסתכל על ישובים חזקים ולראות שמערכות החינוך שלהם מתנהלות אחרת ואגב, ההגירה השלילית בעיר נובעת גם ממדיניות חינוך לא מכילה וחסרת מעוף. מספיק להסתכל על ישוביים קטנים בפריפריה במדד סוציאקונומי נמוך מאשדוד, המקדמים תהליכים חינוכיים מרשימים מאד שאנחנו בעיר יכולים רק לחלום עליהם. מספיק להסתכל על התמונה החינוכית ולהבין של- 91% מתלמידי אשדוד (כן באותו מדד שלסרי מתגאה להציג) אין תעודת בגרות מצטיינת כזו שתפתח להם באמת דלתות לאקדמיה ולהיייטק.
ללסרי לא באמת אכפת מהחינוך או מעתידם התעסוקתי של הילדים שלנו. הייתי שם וראיתי מקרוב. ראש עיר שמסתפק בתמונה החינוכית של משרד החינוך, שהיא המינימום שנדרש מבתי הספר, וחושב שזה כל מה שילדים צריכים, זה כמו רופא שחושב שכל מה שילדים צריכים בשביל לשגשג הוא 1800 קלוריות ביום ושמונה שעות שינה.
