אז מה היה לנו השבוע.. שבנו מחופשת הפסח האביבית, מכל עבר אנשים טיילו ובילו ואירחו והתארחו ואכלו ונהנו והופ, נחיתה רכה לשיגרת החיים המרתונית שלנו, כל אחד בכיוונו ולמציאות הארצישראלית האמיתית.
כי השבועיים הללו, זה שהיה וזה שיהיה, הם שבועיים מאוד משמעותיים בעם שלנו. יום השואה, שבו אנו זוכרים את ששת מיליוני הנרצחים ועוד המון המון יהודים ומשפחותיהם שהחיים שלהם טולטלו לנצח.
בשבוע הזה מידי שנה אני זוכה לספר את ספר הילדים שלי "הניצחון של פפה", המגולל את סיפור גבורתו של סבי פפה, מאיר כהן ז"ל, בשואת תוניס הפחות ידועה.
הוא היה אז בן 20 ונלקח למחנה עבודה אכזרי, ממנו רבים לא שבו. בגבורתו ברח וניצל, אם כי נשא פציעה פיזית ברגל ופציעה נפשית בלב לכל אורך 101 שנותיו.
אך הוא לא נתן לזה להכווין את דרכו. להיפך. הוא זכר מניין בא, את משפחתו ואת יהדותו ואת זהותו כאדם מאמין וערכי, והטווה לנו דרך לכל אורך חייו:
דרך של אהבת האדם, למרות כל הרוע שעבר.
דרך של אהבת המדינה, למרות שעבר ייסורים בדרך אליה.
דרך של פנים נעימות ודרישה בשלום כל מי שניצב מולו, כדי להמתיק את יומו.
דרך של אמונה בבורא עולם, על הנס שעשה עמו, למרות הקשיים הרבים שעבר.
דרך של שמירה על המשפחה והתגאות בכל ילד, נכד ונין, באשר ילכו, למרות שגדל כבן יחיד ואביו נרצח על ידי אנטישמים.
דרך עם מבט לעתיד, שיש בו הרבה משא מהעבר אך אין בו שהייה מיותרת בעבר גם בהווה אלא צעידה קדימה, צעד אחרי צעד, לעיתים בדמעות ובקושי רב, אך עדיין צעד קדימה.
עם הפנים קדימה
והמסר הזה- של שאיבת כוחות ממה שהיה בעבר אל עבר חיים איכותיים בעתיד, יימשך לו גם השבוע.
ביום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי האיבה, יצעדו כל עם ישראל אל בית העלמין ויזכרו, וידמעו, ויתאבלו על מי שהיה ואינו עוד, על כל אלו שמסרו נפשותיהם למעננו ולמען המדינה.
ויום לאחר מכן, בתפר של שעות ספורות, נצטרך לנגב את הדמעות ולחגוג את יום העצמאות. קושי עצום, משוכה בלתי נתפסת, שבכל פעם מחדש נראית לי בלתי אפשרית ועם זאת גם אפשרית.
ונהיה שם, בלב ובהצדעה, ונלחש להם תפילה ותודה, שנותנים לכולנו כוחות להמשיך קדימה, כי "בדמייך חיי".
ומילה אחרונה על הריקול הקשוח שהתקיים השבוע במדפי השוקולדים בשל החשש לסלמונלה.
באבחה אחת התבקשנו להפסיק לצרוך המון מוצרים מתוקים מחברה מסוימת, לבדוק תאריכים, להתבונן במדפים מרוקנים ולגלות שצרכנו והתרגלנו הרבה יותר ממה שהיינו צריכים לבריאותנו. אז אולי הריקול הזה, הוא רמז או סמל או משל, ישמש לנו איזשהו מנוף לשימור עצמי, להפחתה של מה שפחות טוב לנו, של השוקולד המתוק הרגעי המוכר והישן, אזור הנוחות של חלקנו, ושוב נלמד את עצמנו גמישות והסתגלות ושאפשר לחיות כמו שצריך ובשמחה עם השינויים שבאים עלינו לטובה
