בשנים האחרונות הפכה ישראל ממדינה אחת לערב רב של שבטים, בדומה למצב שהיה קיים לפני קום המדינה. נראה כי חזונו של דוד בן גוריון ליצור כאן כור היתוך תרבותי מתפורר לנו מול העיניים, אבל לדברי עמיחי יעקב שפירא, מחבר הספר "גבעת התקווה", זה לא בהכרח דבר רע.
"בני אדם שווים, אך שונים זה מזה", אומר עמיחי יעקב שפירא מאשדוד (בן 82, אב ל-4 וסבא רבא לנין אחד). "יש להכיר ברב תרבותיות, להבין את התועלות שלה ולבוא לעולם בלי לשפוט כי מי ששופט מפסיד".
עמיחי יעקב תושב אשדוד עבד כל חייו בעבודות הנדסת תשתית. עד גיל 81 עבד בחברת תשתיות באשדוד ורק הקורונה הוציאה אותו ממעגל העבודה.
בנאום הפרידה שלו מהעובדים אמר שאחרי 15 שנות עבודה בחברה הוא יוצא עם מטען קטן של פיצויים ואוצר ענק של תובנות על אופי האדם. "התחקיתי אחר האופי של העובדים – רצפים, רתכים, מפעילי ציוד מכני, ומצאתי מגוון טיפוסים ועומק של דמויות – יהודים, ערבים, צעירים, מבוגרים. זה היה מדהים ללמוד כל כך הרבה על טבע האדם", הוא אומר.
מה למדת?
"הסביר לי אחד העובדים הערבים: נכון, אצלנו מותר לשאת אישה נוספת עד ארבע נשים, אבל מי שאין לו אמצעים שלא יעשה זאת. שיבנה לאישה השנייה בית שתגור בו, שילך לבקר אותה. זה מראה על תבונה גדולה מאוד".
מה החזיק אותך בעבודה עד גיל מאוחר? רוב האנשים יוצאים לפנסיה, נוסעים לטייל בעולם. לא דגדג לך לנסוע? לבלות? לשמור על הנכדים?
"בסוף הכסף נשארו לי חיים. כדי לקיים את החיים האלה הייתי צריך לעבוד, אבל עבדתי בהנאה גדולה".
אם לא הייתה פורצת מגפת הקורונה היית עדיין עובד?
"יש להניח. אסור להגיד אם כי זה היפותטי. אני לא ממורמר. השלמתי עם הפרישה".
מה אתה עושה כיום?
"אני מקדם את הספר שלי. למרות שסיימתי את הכתיבה לפני שנה, יש הרבה עבודה סביבו, כמו השיחה שאני מקיים אתך עכשיו".
הספר "גבעת התקווה" שיצא לאור בהוצאת הספרים אוריון הוא רומן היסטורי על אהבה, מלחמה ושלום, שמתרחש על רקע מלחמות גלובליות ושינויים דרמטיים שמטלטלים את האנושות כולה.הסאגה מתחילה בתקופת גרמניה הקיסרית, ממשיכה בתקופת מלחמת העולם השנייה ומגיעה לפתחה של מדינת ישראל שקמה מתוך החורבות.
בספר מוצגות שלל דמויות צבעוניות, שהמכנה המשותף ביניהם הוא האומץ לקרוא תיגר על הנורמות וללכת בעקבות הלב – גם במחיר כלכלי וחברתי קשה.
מצד אחד יש בספר דמויות כמו בת של ברון שהתאהבה באסופי שננטש על מדרגות בית יתומים. ד"ר הרברט, בן האסופי, נישא למרי גברהרדט. לימים היא הופכת למרים היהודייה ואחר כך למירי גבעתי שגרה בקיבוץ ועובדת כאחות. היא מתכתבת עם בעלה שנמצא בגרמניה. קצין בריטי תופס את המכתב שלה ומאיים להסגיר אותה לשלטונות בציפייה שתתמסר אליו. היא בורחת ממנו ונהרגת בתאונת טרקטור. מיכאל, בנה היחיד של מירי, הוא קצין צנחנים ומהנדס שמשלם בהרס משפחתו. אברום, מורה שנאמן כל חייו לרעיון השיתוף. סנדרה, צעירה מקסיקנית שננטשה על ידי מיכאל עם שני ילדיה.
על ציר הזמן נעות הלוך ושוב דמויות מרתקות שמחפשות אהבה בצל המלחמה ולא אומרות נואש גם כשהכול נראה אבוד. יחדיו יוצרות כל הדמויות האלה מארג חודר, מהנה וגם כואב של עלילה מהנה.
הרקע ההיסטורי שבו מתרחש הספר לא זר לעמיחי. הוא היה תלמיד כיתה א׳ כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה. "אני זוכר את המצעד בחיפה לציון סיום המלחמה", הוא מספר. "אני זוכר את הלוחמים שלנו מהקיבוצים ומההגנה שצעדו במצעד בלי נשק וקראו: 'מדינה יהודית, עלייה חופשית'. שנה אחרי המלחמה, בשנת 1946, הייתה דפיקה על הדלת שלנו. הופיע אדם לבוש מדים לא אנגלים ואמר לאבי, ברוך, שהוא היה נשוי לאחותו. הוא איבד את עקבותיה, ולכן הגיע אליו כדי לשאול אם היא עדיין בחיים. אבי ענה לו שכן. הוא שמח ואמר שהוא ייסע אליה. אז אבי אמר לו: 'שלא תעז. היא התחתנה מחדש והיא בהיריון'. אני זוכר את המבט הכואב שלו עד היום. איש גדול כמו עץ אלון, נשבר ובכה על השולחן כמו ילד. אני לא הלכתי לישון. ראיתי אותם מדברים עד שתיים בלילה. האירועים האלה היו ברקע הכתיבה של הספר".
מה המוטו של הספר?
"המוטו של הספר הוא שלכל האנשים שבמצוקה תמיד תהיה תקווה. גם ברגעים הכי שחורים אסור לאבד את התקווה. המשפט הזה גם מופיע על גב הספר".
כמה זמן לקח לך לכתוב את הספר?
"הוא התבשל בראשי בערך שלוש שנים, אבל מלאכת הכתיבה עצמה ארכה שנה עד חודש ספטמבר 2019. מאותו רגע הוא היה שלוש פעמים בידי קלדניות כי עשיתי כמה וכמה הגהות".
כתבת במחשב או על דפים כמו הסופרים של פעם?
"כתבתי על דפי פוליו, כי אני לא שולט במחשב. עשיתי חשבון שייקח לי פחות זמן לכתוב את הספר מאשר ללמוד לשלוט במחשב. אני לא מתוסכל מזה. אני אומר לעצמי שיש מיליארדי אנשים שיודעים לכתוב במחשב. לכתוב ספר כמו 'גבעת התקווה' יש פחות. למעשה יש אדם אחד. אז החלטתי שיותר חשוב שאני אכתוב ביד מאשר אלמד להקליד".
למה כתבת את הספר הזה רק עכשיו?
"אומרים על החרוב שהוא נותן פירות אחרי 70 שנה. ספר כזה אפשר לכתוב רק בגיל מבוגר מאוד".
בספר שלך אתה מדגיש מאוד את עניין המעמדות. זה עדיין קיים בישראל של 2021?
"המעמדות הם חלק מדפוסי ההתארגנות של המין האנושי. אנחנו מדינה מתקדמת, יש ביטוח לאומי, יש מוסדות ומגנונים מסודרים, שנועדו להבטיח שיהיה קיום הוגן, אבל ברור שיהיו מעמדות כי הם חלק מטבע האדם. אני מאמין, ואני מראה זאת בספר, שבסופו של יום הדרך בה תופס אדם את חבריו, את מכריו, נובעת ממבנה האישיות שלו וכאן אין משמעות לממון, שררה וכבוד. יש משמעות רק לדבר אחד: מידת העניין שלו בהם. בספר רואים איך בת הברון מתאהבת באסופי יתום. זה דבר שמוכיח יותר מכל דבר אחר את המסר של הספר".
ומהו המסר?
"קודם כל שאין דבר כזה מצב אבוד. לעולם יש תקווה. מעבר לזה, שהאינטראקציה החברתית נובעת קודם כול ולפני הכול מההוויה הפנימית, ולא מנורמות חברתיות או הסדרים חיצוניים שנכפו עלינו. אדם הוא אדם. נקודה. הבדלי מעמדות קיימים, אבל אסור לנו לתת להם להשפיע עלינו בהתייחסות שלנו לאנשים אחרים. אסור לנו לנהוג במשוא פנים מול העשיר, להפלות את העני, לדכא את הצבעוני. לכל אחד מהאנשים תהיה תקווה, לעולם".
"גבעת התקווה" הוא הרומן השלישי של עמיחי יעקב שפירא. שני ספריו הקודמים הם "יום הדין", שעוסק בתרחיש שבו ישראל מפסידה לצבאות ערב ומקימה ממשלה בגלות ו"מרגל רוסי", שעלילתו מתרחשת בתקופת האינתיפאדה השנייה בבית מלון בירושלים בו מתערבבים נאמנות, אהבה ותככים לעלילה מורכבת ומסעירה.
מהיכן אתה מקבל השראה?
"וואו, שאלה קשה. הרעיון מתחיל לבעבע בתוכי, כמו מעיין נובע, בלי שאני יודע להסביר למה. מרגע שהרעיון הזה מתחיל להתפשט בתוכי אני מתמסר לו כל כולי. אחרי העבודה הייתי מתקלח ומתיישב לכתוב עד השעה שלוש לפנות בוקר. ככה כל יום, הייתי ישן שלוש-ארבע שעות בלילה, כותב בלי הפסקה ומתמסר להשראה. זה היה יותר חזק ממני. היום אני מנסה לדמיין את זה – את הדבקות במטרה, ולא מצליח. לעשות זאת בכוח חיצוני זה בלתי אפשרי. זה רק אם יש בך בעירה פנימית".
מתי גילית את כישרון הכתיבה?
"וואו, בגיל מוקדם מאוד. בעודנו מדברים אני מחזיק בידי מאמר שכתבתי ב-1950. על יום חמסין בבית הספר. זהו הסיפור הראשון שלי שראה אור באוסף סיפורים קצרים של הוצאת 'מגד' שיצא לאור בשנת 1971. הסיפור 'הכלב' יצא בלקט הזה. הסיפור מתאר רופא שכלב רחוב מטריד אותו. באיזשהו שלב הוא רואה שמדובר בכלבה. הכלבים תוקפים אותה והורגים אותה, ואז הוא מגלה שהיא הייתה בהיריון. אחד הגורים נשאר בחיים. הרופא מטפל בגור בתוך כדי כך שהוא מטפל ביולדת שבעלה נהרג בצבא".
מה הלאה? יש ספר נוסף בקנה?
"בוודאי. יש לי עוד הרבה מה לספר. כתבתי עד היום שמונה ספרים, אבל רק שלושה מהם ראו אור בינתיים. לאחרונה שחררתי לאוויר ספר שירים בשם "צרור שירים" (הוצאת אוריון) אותו אפשר למצוא ברשת במהדורה דיגיטלית. הספר מקיף מאוד ויש בו 13 נושאים, על אהבה, מוות, אלוהים והיחס של העם היהודי לישו".
השיר "אולי לרגע קט", מתוך ספר השירים של עמיחי יעקב שפירא: "מה לא נכתב על אהבה. דומה שאין כבר מה להוסיף, אבל יש רגע שהאהבה נולדת. הנס קרה. את הרגע הזה איתרתי והרי הוא לפניכם".
בהמשך הוא כותב על האהבה ברגעים יותר בשלים, והוא קורא לזה בשם הפיוטי: "אהבה בוגרת, התפייסות".
נושאים נוספים שמופיעים בספר הם המלחמות, הדם, השכול וחשבון הנפש שצריך להיות בעם ישראל.
לא פשוט.
"נכון. לא פשוט, אבל מתבקש. ישו היה יהודי ונצלב כיהודי, אילו לא היינו דוחים אותו אז לא היו היום שני מיליארד נוצרים, אלא שני מיליארד יהודים".
גם נושא המלחמות בישראל מעסיק את עמיחי ששרת במילואים עד גיל 52 – בכתיבתו הלירית. "ארצנו ארץ זבת חלב ודבש, אבל היא גם ארץ זבת דם, ועל זה אני כותב בין השאר בספר", הוא אומר. "המלחמות גובות מהמשפחות בארץ מחיר נפשי כבד מאוד", הוא אומר.
מה גרם לך לשרת במילואים עד גיל כל כך מתקדם?
"מישהו צריך לעשות את זה. אני רוצה שביני לבין האויב יפריד רק חול, אבל מישהו צריך להיות בשורה הראשונה. אני מרוצה מאוד מכל מה שנתתי למדינה ולצבא, אבל זה לא אומר שאין לי ביקורת, והיא באה לידי ביטוי ביצירה".
נושא נוסף שמופיע בספר הוא אטלנטיס, "בירת תרבות מיתית ששקעה באחד הימים בים", לדבריו.
לסיום, ”אין לדעת למה או מדוע. לאלוהים – רק לו הכול ידוע", הוא כותב בצורה כל כך רגישה ואין ספק שהכתיבה הזאת תדבר אל כל אחד – צעיר, בוגר וכל מי שמחפש משמעות ושואל את עצמו שאלות על טבע האדמה, העם והארץ. ספריו ניתנים לרכישה בחנויות הספרים המקוונות או באתר הוצאת אוריון.
