האישה המרשימה שראיינתי השבוע מוכרת לרבים כרבנית אילנית פזואלו (48) נשואה למשה, עצמאי בעל מכון סת"ם, ואמא לחמישה ילדים, מרצה העוסקת בייעוץ נישואין ומשפחה, מטפלת רגשית, ומאבחנת, בקליניקה שפתחה ברובע ז'. בימים אלו שבה ממגורים ארוכים בצפון אך לא רבים יודעים על ילדותה הטראומטית באשדוד ועל החוזק הפנימי שבזכותו שרדה הכל.
את הסיפור המרתק והנדיר הזה עוד תשב הרבנית אילנית באחד מן הימים ותעלה על גבי הכתב בספר שיגולל את כל האתגרים בחייה וייתן הרבה כוח ואומץ לסובבים להיחלץ בכל מצב. לעת עתה נפלה בחלקי הזכות להכיר אותה ולשמוע מכלי ראשון את השתלשלות העניינים, כאשר התהפכו חייה בגיל שנתיים וחצי.
כשאבא זרק את אמא מהמרפסת
לאילנית כמובן אין מושג על מה שארע היות שהייתה פעוטה ואת הכל שמעה מסיפורים של קרובי משפחתה. אמה רותי מושיאשוילי ז"ל לא זכתה לחיים שלווים. כבר בגיל 13 נישאה בגרוזיה לבעלה הראשון, אשר נהג בה באלימות רבה ודקר אותה עשרות פעמים. הם התגרשו אצל רב מקומי והיא עלתה לארץ בלעדיו, עם בנם המשותף דני. הגרוש נהרג כעבור זמן מה בגרוזיה על ידי אנשי פשע.
רותי ניסתה להשתקם בארץ, עבדה באשדוד כאחות בטיפת חלב וכולם הכירו אותה כאישה טובה וחייכנית ומלאת נתינה. כאשר הכירה את בן הזוג השני איליה, דווקא משפחתו הייתה זו שהתנגדה, כיוון שלא רצו שבנם יינשא לגרושה עם ילד. הם התגוררו ברובע ה' וניסו להקים את ביתם אך היא לא רוותה נחת בקשר הזה, אלא ימים של ויכוחים, אלימות, שכרות ופחד. לשניים נולדה הבת אילנית וכאשר הייתה בת שנתיים וחצי, נעלמה מחייה אמה לחלוטין.
אילנית, את כבר יודעת מה בדיוק קרה שם?
"הכל מתוך מה ששמעתי. הם אהבו אחד את השני מאוד אבל לא הסתדרו, באותו יום כנראה התקוטטו בבית ואבא זרק את אמא מהמרפסת. זה הסיפור שאני גדלתי עליו, בפועל אני לא יודעת באמת מה היה. אחי היה שם והוא העיד שזה מה שראה, ואיך שאמא שלי מתה. אני יודעת שאבא נעצר והייתה חקירה ומכונת אמת, וכנראה שהסתבר משהו אחר ולכן לא נכנס לכלא. הוא ניסה להיות איתי בקשר במשך השנים והמשפחה לא הסכימה. כשהייתי בת 16 אבא בעצמו קפץ מהמרפסת בקומה רביעית בביתו ברובע ו' ונפטר גם הוא".
איזו ילדות את זוכרת?
"ילדות טובה אצל סבא וסבתא שמסרו את חייהם עבורנו. גדלתי אצל סבתא שרה מושיאשוילי ז"ל, דתיה אדוקה, וסבא פנחס בוריה ז"ל שהיה ניצול שואה, מרוחק מהדת, והם חיו ביחד בהרמוניה נהדרת. המשפחה גוננה עליי בקנאות, לא סיפרה הרבה, נתנו לי לגדול בשלווה, שתהיה ילדות רגילה עד כמה שניתן עם אחי דני. אך ברור שהיה לנו חוסר מאוד משמעותי".
באיזה גיל נחשפת לסיפור שלך?
"זה תמיד ליווה אותי. אי אפשר לברוח מדבר כזה. אשדוד הייתה אז ממש שכונה, לא כמו היום. כולם דיברו על זה שאני יתומה ואבא הרג את אמא ובגלל זה אני אצל סבתא".
הם הופתעו ממה שקרה?
"כשאבא הרג את אמא אף אחד לא הופתע כי הייתה שם הרבה אלימות ביניהם, למרות שהוא ממש בן טובים, בן לאחת המשפחות הטובות בעדה הגרוזינית ובשנים האחרונות זכיתי להכיר אותם".
מתי התקרבת לדת והפכת חרדית?
"כבר בילדות ובנעורים. הייתי ילדה שגדלה ומתחרדת, ולא עושה צבא מטעמי דת, נעשיתי אדוקה, אם כי לא קיצונית ויכולתי לשמור שבת גם כשכולם מולי ראו טלוויזיה. היה לי תהליך יפה ובריא, זו הייתה דרך עמוקה ונכונה עבורי. בגיל צעיר כבר הבנתי שזו דרכי בחיים. ידעתי שיש לי מסלול מאוד ברור ואני צועדת בו."
ומדוע התנתקת מאשדוד?
"זו הייתה הדרך שבחרתי, לצאת לסמינר מחוץ לעיר, ומאז כבר לא שבתי. בזמנו, לא היה נהוג אצל הגרוזינים לצאת לפנימייה, והייתי הגרוזינית היחידה בארץ שיצאה לפנימייה חרדית, סמינר. היה לי שם צוות מדהים, ומשפחת יעקובזון, שליוו אותי להכרות עם בעלי ולהקמת מדרשייה ולכל מה שעשיתי. כשנכנסתי לשם כבר התנתקתי מאשדוד ועברתי אבני דרך לבניה אישיותית מאוד אינטנסיבית".
וחשבת מה היית יכולה להיות לו היית נשארת באשדוד?
"ברור שאם הייתי נשארת כאן באשדוד לא הייתי נבנית באותה צורה. לעיתים כדי להתפתח צריך להתרחק קצת מהעבר שלך, להתנתק מכל מה שגדלתי עליו. זה חלק מהחיים שלי אבל לא החלק שמנהל אותי. למדתי לצמוח וזה תהליך לא קל עבור ילדה צעירה".
מה שלום אחיך דני שראה את השלכת אמכם מול עיניו?
"מתמודד. גם הוא התחנך בחינוך חרדי אך בחר בחיים חילוניים. היום הוא קצת מתקרב למסורת, לא מעבר. אחי דני עבר מאז הרבה בחיים. בן יחיד שלו נהרג לפני שנה וחצי בתאונת אופנוע, ומאז דני קיבל אירוע מוחי והוא משותק. זו טרגדיה קשה. אחרי מה שקרה לאמא דני תמיד שאל איפה אלוקים? הוא לא הבין איזו חזקה אני ואיך אני כזו דתיה מול כל מה שעברנו. ואיך אף פעם לא חיפשתי הנחות למרות שזה הכי קל.
כשהיינו יותר צעירים והתגרשתי מבעלי הראשון, הוא ראה אותי מתפללת ונדהם איך זה ייתכן. אמרתי לו שדווקא עכשיו אני צריכה את בורא עולם הכי הרבה. ברוך השם, שתוך תקופה קצרה התחתנתי עם בעלי ואני מאחלת את הזוגיות שלנו לכולם."
"הרופאים אמרו שאין לי סיכוי להיכנס להריון, הרב לסרי הבטיח שיהיה בסדר"
גם הקמת המשפחה שלך לא הגיעה בקלות.. ספרי על כך.
"נישאתי בנישואים ראשונים בגיל 20 ומהר מאוד התגרשנו בגלל בעיה שהייתה לו. בתהליך היו מעורבים רבנים והמשפחה ליוותה אותי כדי שיסתיים מהר. ואז זכיתי להכיר את משה ולהקים את ביתי. נישאתי בשנית בגיל 22, גם עבור משה אלו היו נישואים שניים וכבר היה לו בן. לצערי לא הצלחתי להרות קרוב לארבע שנים ובאחד הימים הרופא אמר שכנראה יש בעיה במערכת, היא לא תקינה, ואפילו הפריות לא יעזרו לנו, כי אין לי סיכוי ללדת.
לא הפסקנו להאמין. הלכנו לבית הרב לסרי ז"ל בבית שאן, שאמר לי 'אין לך כלום' והבטיח שיהיה בסדר ב"ה. באותה שבת ממש הרב לסרי התאשפז בשל מחלתו וכעבור כמה זמן נפטר, ובהלוויה כבר הייתי הרה ולא ידעתי. אגב באותה הלוויה הכרתי את ד"ר יחיאל לסרי שהרב היה דודו. בי"ז בתמוז גילינו שאני הרה והייתה לנו חגיגה גדולה.
לימים נולדו חמשת הילדים: יונתן, בן 21, כיום השתחרר מהצבא והתחיל להתאקלם באשדוד; יעלי בת 18.5 'תותחית בולדוזר', אלחנן בן 17, נועה ואיילה הקטנות, שסוגרות את המעגל ולומדות בבית הספר "חורב", שבו אני למדתי."
ילדייך הולכים בדרכך?
"יש לי שני ילדים לא חרדים, ולמרות זאת אני בחרתי לחבק אותם ולאהוב אותם עם כל החברים שלהם. וכך כל החבר'ה הנושרים שלהם היו באים דווקא אלינו. זה ישב לי על המקום החם, המחבק. הרי תמיד התפללתי שתהיה לי משפחה, ואלו הילדים שלי. אני לא שיפוטית כלפי אחרים. אני מאמינה שילד צריך הורה נקודה, ולא משנה אם הוא הולך בדרך שאני בחרתי או לא. יש לו הזכות לבחור את הדרך שלו."
גם במדרשיה הצלת הרבה בנות שמגיעות מרקעים קשים..
"אכן, בצפון נחשפתי לסיפורים על בנות ממשפחות קשות, שהיו במסגרות כמו קידום נוער, ונפלו, התקשו לחיות ללא הכוונה רצופה, זכיתי להיות כמו אמא שניה עבורן. דיברתי איתן על הכל באופן פתוח, לא נבהלתי מכלום, ולכן יכולתי לסייע להן בהכוונה".
מה תאמרי לכאלו שהעבר הקשה עוצר אותם?
"אנחנו לא בוחרות איפה להיוולד, איך ולמי. אנחנו בוחרות כיצד לחיות ובאיזו דרך ללכת. בנות תמיד אמרו לי "את צדיקה הכל קל לך", והעריכו את העובדה שלא הייתי לעולם מכריחה אותן לשמור מצוות, להיפך. סיפרתי להן שתמיד הייתה לי התמודדות והבנתי שאם לא אבחר לעשות משהו, הוא לא יקרה. אני יכולה להסתכל על העבר ולומר כמה קשה, אך למרות הקושי אני מסתכלת על האופק. לא על הכאן ועכשיו. מתרכזת במה שיש ולא במה שאין."
מה המסר שלך כמנטורית לבני הדור הזה שמסתבכים ומתבלבלים?
"הכל אפשרי והכל מתוך בחירה שלנו. גם השמיים הם לא הגבול מבחינתי. את מבינה שיכולתי להיות משהו אחר לגמרי באופן קיצוני ובחרתי שלא. הדור הצעיר מאוד יקר לליבי ואנחנו יודעים כמה הם יכולים להתבלבל והכי קל להרים ידיים. בבקשה לא להרים ידיים, לא לוותר, להמשיך לנסות. וזאת אני אומרת לאחר ניסיון של עשרים וחמש שנה בעשייה וסדנאות והרצאות להעצמה, לנשיות, לדור הצעיר ולאוכלוסייה הבוגרת של הנשואים. אפשר ורצוי לעזור לכל אחת לזהות את התהליך ולעבור אותו."
את גם יועצת זוגית. מה סוד הזוגיות הנכונה לדעתך?
"זוגיות בונים, משקיעים, אין קיצורי דרך. לא קוטפים משהו מוכן. אנחנו לא מרימים ידיים לרגע. והיו לנו התמודדויות רבות, והיו משברים עם הילדים, והגענו לזה שהם ישתפו אותנו, ביחד כל הזמן, וגם אם קשה תמכנו אחד בשני, הרמנו אחד את השני. להניח את הדברים מאחור."
"אין בי טיפת כעס כלפי אבא. מעדיפה להתרכז בעתיד ולא בעבר"
יש לך תמונה של אמא רותי ז"ל בבית?
"בטח. תמונה ענקית שלה תלויה בבית של כולם. הנוכחות שלה מאוד אינטנסיבית. ממש יכולת למשש אותה. שמעתי שהייתה אישה מאוד עוצמתית, מלאת נתינה, מאוד מוכרת ואהודה".
ויש לך גם תמונה של אבא?
"כן".
איך זה? את מאמינה שהוא לא עשה זאת? אין בך טינה וכעס?
"לא יודעת מה היה. אני מאמינה שאין רע בעולם. אין לי מושג מה האמת. המשפחה שלו מדהימה, הכרתי אותם בשבעה והיום אנחנו בקשר הדוק. כמובן באישור המשפחה שלי."
את מרבה לחשוב על מה שקרה?
"לאחרונה זה צף בי, כשמחבל רצח בדם קר את בנות משפחת די, וכשהאמא נפטרה זה עשה לי קושי. נגע בי, ואז חיפשתי את הכתבה שהייתה על מות אמי. הבת שלי בת 14 וחצי שהיא מדהימה ומבינה את החיים לעומק, שאלה אותי אחרי הרצח: "איך אפשר לחיות בלי אמא?? אמא היא הכל" ופתאום היא מסתכלת עלי ומבינה שאמא שלה חיה בלי אמא מגיל שנתיים וחצי. ונכון, זה מייסר, אבל אפשרי. ועדיין לא כעסתי על אבא. אין כעס ואין בי ניכור כלפי המשפחה. להיפך, יש בינינו דאגה ותמונות ושיתופים. הם מספרים שהייתי בת יחידה שלו בבת עיניו, והוא שמר עליי בצמר גפן".
הילדים שלך מכירים את הסיפור שלך מהעבר?
"הגדולים כן, כי ביקשו שאספר להם לאחר שנחשפו לפרטים. וסיפרתי הכל. הקטנות עוד לא, כי מאוד חשוב לי להגן על הבנות שלי, להעביר את המידע הקשה בדרך הנכונה להן".
ובכל זאת, את לא אומרת לעצמך שלולא האלימות של אבא, היית גדלה עם אמא?
"לא. יכולנו להיות במקום של לחפש אשמים, אבל חשוב לבחור במקום של שלום, גם עם הצד של אבא, גם עם הצד של אמא, גם עם חילונים, גם עם דתיים. אני בוחרת לבחור במקום מואר. גם הפטירה שלהם היא במוצאי שבת פרשת קורח בה מסופר על מחלוקת ופילוג, אבל אנחנו בתקופה כזו שבה כדאי לבחור בשלום בצמיחה. לומר לעצמי- מכל דבר אני אצמח. כל אחד צריך ויכול לבחור להיות במשבר או להשפיע על המציאות? להנכיח את הטרגדיה או את עצמי? כן, בעקבות מה שקרה יכל להיות קלקול בחיי ובחרתי שלא. בחיים שלי יש מקום לכולם. אני לא יודעת ולא שופטת."
מאין הכוחות והחוזקה לחיות כך בקשר טוב עם המשפחה שלו?
"לא בחנתי מעולם את הסיפור הזה בעיניים של רוע. לא הייתי שורדת אם זה היה ככה. הרוע מפיל, שובר, משקיע. גורם לאיבוד שליטה. לקחתי את ההגה לידיים שלי והחלטתי לחשוב מה עושים עכשיו ברגע הנתון גם אם כולנו שונים. יש בינינו חיבור וקשר אמיתי. כבוד וגאווה. כשיש את הקשר, את המקום של החיבור הנכון בלי להביט לאחור על מה שהיה, זה המקום המצמיח. עלינו לבחור איך לא לנהוג. ואין ספק שהעולם שלנו צריך שלום. במיוחד בתקופה כזאת. עיזבו אתכם מכעס ומריבות, חישבו על נקודות שיא וצמיחה."
