סוף טוב. אחרי שבועות ארוכים של ציפייה ודאגה, זכתה טטיאנה גולדין לחבק את אמה לודמילה. האם חולצה בשלום מאוקראינה והצליחה לחצות את הגבול ומשם טסה לישראל.
כזכור, בחודש מרץ צפתה טטיאנה בטלוויזיה שם ראתה את אמא שלה לודמילה הולכת ברחוב ליד הבית בו גרה ושנהרס בהפגזות הרוסיות. האם זעקה לעזרה וסיפרה למי שצילם אותה שאין להם אוכל אין להם תרופות, והם נאלצו לברוח מביתם המופגז ולהסתתר במרתפים.
עיריית אשדוד נחלצה לעזרת טטיאנה ובהוראת ראש העיר ד"ר לסרי, הקימה חמ"ל מיוחד, בראשות המנכ"ל אילן בן עדי, במטרה לחלץ את האם הנצורה ולהביאה ארצה. ״אנחנו כבר פועלים מול הגורמים הרלוונטיים ונלווה את טטיאנה לאורך כל הדרך, עד שתתאחד כאן בישראל עם אמה”, אמר ד"ר לסרי. הבטיח וקיים, כאמור ביום שלישי לפנות בוקר, תם מסע המייגע של האם והיא נחתה בישראל ישר לזרועות בתה האוהבת טטיאנה.
טטיאנה גולדין, עובדת השירות הפסיכולוגי בעיריית אשדוד, גדלה במריופול באוקראינה, ולפני 11 שנים היא עלתה ארצה לאשדוד. אמא שלה החליטה להישאר באוקראינה, שם בנתה חיים מלאים. כשהחלה המתיחות בין אוקראינה ורוסיה, היא ביקשה מאמא שלה לבוא ארצה עד יעבור הזעם, אך האם בחרה להישאר. ב-24.2.22 פלשה רוסיה לאוקראינה, וכאמור האם שביתה הופצץ ראתה את אמה ממש במקרה ברשתות הטלוויזיה זועקת לעזרה ברחובות מריופל המופגזת. כשבועיים לאחר הקמת החמ״ל, התקבל אות חיים ראשון מלודמילה. אדם שנוצר אתו קשר, מסר כי לודמילה שוהה במרתף עם השכנים. לדברי שמואל דוד יועץ ראש העיר לתקשורת, שפעל רבות להעלות את הסיפור תקשורתית ולקבלת חשיפה תקשורתי: “במסע הזה היו עליות ומורדות, שיחות אישיות, בת לוחמת ואינספור שיחות עידוד״.
במקביל להעלאת הסיפור בתקשורת, בחמ"ל ניהלו חיפושים דרך הרשתות החברתיות שנועדו להגיע לאנשים שחיים בסביבות האם לודמילה. ואכן, מספר שמואל כי ההצלחה האירה פנים והתקבל אות חיים ואז התקיימה השיחה הטלפונית הראשונה. “אחרי זה עברנו לשלב החילוץ. פיסה אחר פיסה בפאזל האנושי הזה, שעות על גבי שעות של המתנה, עוד דיווח של הפגזה, רכב שנתקע בלי דלק ועוד דמעה שיורדת מדאגה. לודמילה האמיצה עברה מנקודה לנקודה, בין הפגזה אחת לאחרת היא הגיעה למקום מבטחים ועברה את הגבול. אגב, הראשון שטטיאנה כתבה לו הודעה שאמא שלה נחתה בארץ היה שמואל דוד.
לאחר הגעת האם ארצה, צילמה טטיאנה סרטון ובו בישרה את החדשות הטובות. "הצלחנו לחלץ את אמא מהמלחמה והמגיהנום שהיא עברה. הבוקר היא כאן בארץ. המון תודה לד"ר יחיאל לסרי ולכל מי שעזר בחדר החמ"ל להציל אותה״.
מאוחר יותר היא סיפרה בשיחה עם אשדוד10 על המפגש עם אמא שלה כששתיהן נמצאות כבר באשדוד. דמעות הדאגה התחלפו בדמעות של אושר וניכרו בקולה הנרגש. "התחושה היא מרגשת. לא מאמינה שהיא כאן. קרה לנו נס״.
מה היא הספיקה להגיד?
"שהיא מאוד מאוד שמחה לראות אותנו, היא לא מפסיקה לחבק ולא מפסיקה לבכות".
היא סיפרה על מה שהיה איתה בזמן שלא היה איתה קשר?
"היא מספרת הרבה על כל מה שהיא עברה שם, שהתמונות מאוד קשות, על אובדן של הבית, על אובדן החיים. להבדיל ש-25,000 אנשים אותרו נשארו לנצח והיא ניצלה בסופו של דבר. היו תמונות מאוד קשות, החוויה הזו היא כל כך חזקה שמשפיעה על כל אחד ואחד וגורמת לפוסט טראומה. זה כל כך לא מובן מאליו, בעיקר שקרה לנו נס, הנס הזה נעשה בסופו של דבר ע"י אנשים, ע"י אמונה ועבודה של כל חברי חמ"ל לא עזבו, וראש העיר בטקס יום השואה הוא ניגש אליי ואמר לי 'בקרוב אנחנו נפגוש את אמא שלך', אמרתי לו ׳איך אתה יכול להגיד לי דברים כאלו׳? אבל הוא הרגיע אותי ואמר ׳לי זה כל כך ברור".
היא סיפרה על היום שצולמה בטלוויזיה?
" כן. בלילה לפני הייתה הפצצה ליד הבית שלה והבית נהרס. היא נשארה כל הלילה בבית. פחדה לצאת. בלי חשמל, בלי גז. עם פחד. בבוקר היא ירדה לרחוב וראתה את הצלמים”.
איך אמא מרגישה בארץ?
"היא אומרת שטוב לה, ושהיא מאוד שמחה שהצליחה להתאחד עם המשפחה, הבת והנכד שלה. כל פעם שהיא נזכרת בחוויות הקשות שעברה, זה גורם לה להיות מאוד עצובה. עד היום צלילים או רעשים שהיא שומעת או כל מיני דיווחים, מחזירים את הפחד שלה״.
סיפרת בריאיון הקודם, שלאמא הייתה במריופל מסעדה ושהיתה עצמאית, אבל בעצם אין לה לאן לחזור נכון?
"זה בדיוק מה שהיא אמרה בין המשפטים הראשונים שלה, אחרי שהצלחנו להסדיר נשימה בשדה התעופה. היא אמרה בהתנצלות, 'אין לי לאן לחזור, מה אעשה? אין לי בית, אין לי כלום'. היא תישאר איתנו. היא בידיים טובות, חזקות ולא משחררות”.
אתה רוצה להודות למישהו?
"בהחלט. אני רוצה להודות לד"ר יחיאל לסרי שליווה אותי, שגרם לי להרגיש את עצמי עטופה בצמר גפן בהבנה, הזדהות, תמיכה, אמונה, ברגעים שאני הייתי מאבדת את האמונה, הוא היה שם בתור בנאדם מאמין. מבחינתו רק הוא ראה רק תרחיש של ניצחון, תסריט של ההצלה זה מה שהיה לפניו. אני רוצה להודות לכל אותם אנשים שעבדו 24/7, לאותם אנשים שלא התייחסו לחיים הפרטיים שלהם, אלא הקדישו ממרצם ומזמנם עבורי. כל רגע ורגע קיבלתי מענה. ולכל אותם אנשים ישראליים לאורך כל התקופה התקשרו רק התעניינו בשלומי , אנשים שאני לא מכירה אותם, שאלו מה אני צריכה אוכל לשבת? הזמינו אותי להתארח בביתם,זה כל כך לא מובן מאליו. מרגישים את התמיכה של עם ישראל, הזדהות מהמקום של המלחמה שבעצם כל אחד מכאן מישראל חווה באופן כזה או אחר או בהיסטוריה משפחתית של עצמו, חוויות של מלחמה שנתנו כתף ותמיכה, זה משהו שגורם להמשיך ולהאמין באהבה אנושיות של בני אדם".
