הפוסט האמיץ של סטלה ויינשטיין

בגיל 23 הרגשתי במקרה את הגוש הראשון.
בגיל 24 הובהלתי לניתוח חירום בו הוסרו שני הגידולים משד ימין בשלב טרום סרטני. רופאת נשים עקשנית הצילה את חיי. ב-2019 אני כבר חברת מועצה. 8 שנים של שקט נותנים לי לשכוח את הפחד התהומי הזה. כחברת מועצה אני מגיעה לבדיקה בהפנינג שמארגנת פרופ' דינה לב ז"ל באסותא אשדוד. ברגע של אומץ אני מחליטה לעבור את הבדיקה בלייב בשידור חי, כדי להראות כמה הבדיקה קלה ולא מפחידה. הרופאה המתמחה בודקת אותי אנחנו מפטפטות למצלמה ואז המבט משתנה. אני מכירה את המבט. היא מסיימת את הבדיקה, אנחנו מכבות את המצלמה. והיא קוראת לפרופ' לב המהממת. 'יקרה שלי, אנחנו צריכות שתתחילי בדיקות, מצאנו ממצא'. חודשיים של פחד, אני כבר לא ילדה בת 24, אני אימא לשלושה! 2 בדיקות אולטרסאונד, אחת ממוגרפיה, אחת MRI ועוד 2 ביופסיות, ומנהלת מחלקה אחת שכול כולה לב שלאורך כל הדרך מחזיקה לי ולעוד עשרות נשים ברגעים הכי מפחידים בחיים את היד. הבדיקות חזרו תקינות, זה ממצא שפירי, אבל המלאכית בלבן דורשת 'מעכשיו אני ואת לא משנה כמה את עמוסה שותות קפה פעם בשלושה חודשים במכון לבריאות השד'. זה היה שם הקוד לבדיקה ה'שגרתית', שהיא הכל חוץ משגרתית. את ההודעה האחרונה של דינה ששואלת אם היא רואה אותי לקפה יום שלישי קיבלתי יום לפני שהלב שלה לא יכל יותר להכיל את כל האהבה שלה למטופלות שלה. יום שלישי שתיתי את הקפה בלעדיה ואת הבדיקה עשיתי למענה.
מאז הבדיקות ה'שגרתיות' שלי הסתנכרנו עם חודש המודעות לסרטן השד. סמלי משהו…
לכו להיבדק, גם אם אתן צעירות, גם אם אתן עסוקות, ולמי יש זמן בין ילדים וקריירה עכשיו להיתקע יום שלם בבדיקות? גם אם זה שם את הפחדים הכי גדולים שלנו מול הפנים שלנו. גם אם זה לא נעים.
"יש אנשים שאם את תלכי מחייהם ימשיכו להתקיים אבל לא לחיות בלעדייך, למענם את חייבת להיבדק!"
זה המשפט שדינה אמרה לי בפעם האחרונה ששתינו יחד קפה…".