גל דהן בן ה-42 מאשדוד, נסע להוואי לפני כחודשיים ונתקל בקשיים רבים בחזרתו הביתה, בשל הסגר. לאחר חודש וחצי בהוואי, דהן, המחזיק באזרחות מרוקאית, טס למרוקו, שהה שם כשבועיים והמשיך לפרנקפורט שבגרמניה ושם בשדה התעופה, כשרגלו שבורה, נאלץ להמתין מספר ימים לטיסה לישראל ועבר חוויה מטלטלת. כשביקש להיכנס לבידוד ביתי והציג את כל המסמכים הנדרשים, נתקל בסירוב והשבוע חזר ארצה ישירות למלונית המבודדים בירושלים.
בעקבות החוויה הלא נעימה, גל דהן פירסם 'פוסט' ביקורתי וכך כתב ברשת החברתית: " לאחר חודשיים מעבר לים, מתוכם כחודש של נדודים במטרה להיכנס לארץ, תשלומים של אלפי דולרים על לינה, בדיקות קורונה וכרטיסי טיסה לא מתוכננים, הגעתי לארץ עם כף רגל שבורה אבל הגעתי. עם כל הכבוד למקבלי ההחלטות ולמגיפה המשתוללת, מה שעברתי בשלושת הימים האחרונים הוא לא אנושי."
דהן המשיך ותיאר את הימים הקשים שעברו עליו בפרנקפורט, שכללו מעצר, איבוד המזוודה שלו, המתנה בלתי פוסקת לנציגת חברת 'ישראייר', ויכוחים עם אנשי ביטחון והשפלות. בהמשך הדברים, התבטא דהן בחריפות כנגד חברת התעופה 'ישראייר' ("חברה ביזיון"). דבריו השתלבו היטב עם רוח התקופה הלא פשוטה אותה אנו חווים ועם האכזבה מהיחס של המדינה כלפי ישראלים שנתקעו בחו"ל. המילים של גל דהן זכו לתגובות תמיכה והזדהות רבות, בעיקר מקהילת הגולשים הנהדרת שיש באשדוד.
כשהמתין השבוע לחזרתו לישראל, התפנה גל דהן, הנשוי לענת, לשוחח איתנו ולתאר את מה שעובר עליו בזמן אמת. "הייתי בהוואי כחודש וחצי וראיתי שזה לא ממש מתקדם עם החזרה לארץ ולכן ניצלתי את האזרחות המרוקאית שלי וטסתי למרוקו לפני כשבועיים… למעשה אני כרגע בפרנקפורט בדרכי ארצה…"
ש. איך התחושה להיות רחוק מהבית מבלי יכולת לחזור?
"כמה שזה ישמע, מוזר התחושה היא איומה… מצד אחד אתה בגן עדן לגלים… גם מרוקו וגם הוואי בורכו בגלים הטובים בעולם, אבל חוסר הוודאות לגבי החזרה ובזבוז של אלפי דולרים על בדיקות קורונה וטיסות, מעכירים את האווירה. אבל זה מה שיש ועם זה מנצחים… בתוך תוכי מקווה שמדינת ישראל תיקח אחריות על מהלך הסגירה של הגבולות, אבל כישראלי לא ממש מפתח ציפיות".
תספר בבקשה על הקשר שלך לענף הגלישה באשדוד.
"אני אוהב את העיר אשדוד ואת האנשים המיוחדים שיש בה. גדלתי וגרתי בה כל חיי.התחלתי לגלוש בערך בגיל 9, עם רקע של צלילה ודייג שרכשתי מאבי. התחלתי להתחרות בגיל 13 וזכיתי בערך 60 פעמים במקומות שונים. בשנת 2003, אחר שעבדתי כמציל בחוף הים, לקחתי את זה צעד קדימה ופתחתי את 'ליגל תרבות ים' באשדוד, שזה מועדון גלישה, עם מתחם כושר ובר בריאות".
כמה הגלישה עזרה לך להתגבר על המצב?
"למזלי יש את הים… והגלישה בהחלט עוזרת… רק דבר אחד "קטן" קרא לי בדרך. שברתי את הרגל. למעשה אסור לגלוש במצב כזה וצריך לנוח, אבל לא עומדים בפיתוי. גולשים וסובלים ובסוף גם עם שבר ברגל, יוצאים מהמים עם חיוך".
לסיום, איזה מסר תרצה להעביר לתושבי אשדוד?
"המסר הראשוני הוא "אל תטוסו לשום מקום", חחח…. אבל תכלס כל אחד לעצמו… בהחלט מתגעגע לאשתי, למשפחה ולחברי מועדון 'לי-גל' תרבות ים באשדוד שהם כבר מזמן גם משפחה".
