"המורה, את כל הזמן אומרת לנו להשתמש בדימיון כדי להתגבר על מצבים מאתגרים, ומה עם היהודים בשואה, הם השתמשו בדימיון???"
בום טראח. שאלה לעניין. שאלה שאין מנוס ממנה, בוודאי כשמדובר במורה כמוני שהיא גם מאמנת בשיטת NLP וגם מפיקה אירועים ובמיוחד את טקס יום השואה המרגש עם תלמידי כיתתי החכמים.
נשימה עמוקה, וצוללים פנימה לתוך אותה תקופה שגם כנכדה לניצול שואת תוניס, הלוא הוא סבי פפה ז"ל, אין שום סיכוי שנצליח ממש להבין אותה או לעכל מה היה שם.
האם במקום תפוחי אדמה הם ליקקו קליפה רקובה ודמיינו את טעם הירק הבשרני? האם במקום סיר המרק של אמא הם לגמו מים עכורים ודמיינו את הכופתאות הצפות? אני יודעת מאינספור ספרים שקראתי על אותה תקופה, שכך היה בוודאי.
הדמיון לא פעם הציל אותם. ההומור הפנימי, למי שהצליח, וודאי האמונה. הכוחות הפנימיים האלו טמונים בכל אחד מאיתנו.
ונכון, שקל ופשוט לומר לאחר לדמיין שיהיה טוב או להאמין שיהיה טוב.
אך מסתבר שהמנטרות האלו ממש עוזרות.
חודרות ללב, מקדמות אותנו ומוציאות אותנו מכל בור שניפול אליו.
פפה שלי אתה חסר
שנה חלפה מאז הלך לעולמו סבי מאיר כהן ז"ל, שכולם הכירו בכינוי פפה . שנה שניה שבה לא אתקשר אליו ביום השואה כדי לשאול מה מצבו למרות שידעתי במפורש שימי זיכרון הם ימים עצובים ביותר עבור מי שניצל מהתופת ומוקיר כל רגע של חיים ושמחה בארץ המובטחת.
ארבע שנים מאז זכיתי להוציא לאור את ספרי "הניצחון של פפה" ולספר איך הוא ניצח את הנאצים. לא באקדח, לא בצליפות, לא בטנק, לא ביריות. בכוח האמונה, בכוח האמון ביכולתו, בכוח הדמיון שיוכל לצאת, להמשיך הלאה.
חמש שנים מאז אותו היום שהבנתי שהסיפור שלו חייב לצאת לאור כסיפור ילדים, וחייב לקבל גושפנקא ממסדית, כדי שיהיה מתוייק בספריה הלאומית ב"יד ושם", שם נזכה לספר את שואת תוניס מזווית אחרת.
ואני זוכרת כמה מכתבים שלחתי ל"יד ושם" וכמה סירובים קיבלתי, מסיבות שונות ומשונות.
וכאבתי אך האמנתי, בכל ליבי.
ונשברתי ושוב האמנתי.
והתעקשתי וראיתי בעיני דמיוני את ספרי בדיוק במקום המגיע לו, ואת פפה אוחז בו.
ובאמת אני לא אשכח את היום בו הספר יצא מהדפוס ורצתי לפפה שיביט בו ויתן לי מבט בעיניו הטובות שהוא שמח, שהוא ניצח.
כי אם נראה את עצמנו במצב הרצוי, סביר שנוכל לשנות את המצב המצוי.
בכל גיל, בכל מצב.
כדאי להאמין בכך, תנסו, אולי גם אתם תצליחו.
