לא עברו כמה שעות ממסיבת העיתונאים ומשרד החינוך פרסם שיש ירידה בזכאי הבגרות באשדוד, אז מי צודק? למעשה שניהם צודקים, ד"ר לסרי התייחס בעיקר לציבור הכללי והממלכתי דתי, שם יש הצלחה באחוז הזכאים, וזאת לאחר שהוציא את בוגרי החינוך החרדי שאינם ניגשים לבגרות. לא עברו ימים מעטים, והמוסף הכלכלי פרסם תחקיר מרתק שקובע:אשדוד נמצאת במקומות האחרונים בטבלה בהשקעת העירייה בכל תלמיד, מתברר שהעירייה משקיעה בכל תלמיד ארבעת אלפים ₪ לשנה, וזאת כאשר עיריית תל אביב לדוגמא משקיעה תשעת אלפים ₪ בכל תלמיד, עיריית רמת גן משקיעה שמונה אלפים. פתח תקווה, באר שבע, חולון, נתניה ועוד משקיעות חמשת אלפים על כל תלמיד, מדובר בהשקעה של העירייה, וזה כולל הוצאת משרד החינוך שמשקיע כעשרים ואחד אלף ₪ על כל תלמיד, ברוב הערים כולל אשדוד אגב הרשות שמשקיעה הכי הרבה בתלמיד, היא המועצה האזורית תמר באזור ים המלח שמשקיעה 54 אלף ₪ בתלמיד.
בחירתו של אריה מיימון לפני כעשר שנים הייתה מלווה בסערת רוחות, בחירתו הייתה מנוגדת למינהל תקין. זה הזכיר לי את הסרט 'סלאח שבתי', הכל היה "בכאילו". ידעתי אז שהוא לא יקדם את מערכת החינוך באשדוד. כמו שידעתי שבחירתם של יהודה אבידן מנכ"ל החברה לפיתוח אשדוד, אדי בן ליש מנכ"ל החברה לתיירות שנבחרו בתרגילים של "כאילו", "יתפוטרו" בבוא היום. זה לקח כמה שנים טובות עד שעיריית אשדוד הגיעה למסקנה שאני הגעתי אליה עוד לפני בחירתם.
וגם ההחלטה להפסיק את עבודתם, היתה הודות למנכ"ל העירייה אילן בן עדי. שאם היה תלוי בו, היה מונע את בחירתם מראש. אבל הוא מבין שבחירתם היתה בגלל שיקולים פוליטיים, הבטחות. ידיו כבולות. אבל כנראה השניים האלה עברו כל גבול, וכשהגיע היום, מנכ"ל העירייה גולל את עלילותיהם, בצורה מקצועית חדה, וברורה, שגם חברי מועצה שהיו מקורבים להם השתכנעו מדבריו, שלדעתי בן עדי עשה עמם חסד גדול.
פעם הפיצו שמועות עליי ועל בני משפחתי שאני ביקרתי את בחירתו של יהודה אבידן למנכ״ל חפ״א, בגלל שרציתי את התפקיד לבני, שהיה בתפקיד ממלא מקום מנכ"ל חפ”א. כמובן שלשמועות הזדוניות האלה לא התייחסו המשטרה, הפרקליטות, פרקליט המדינה, וגם לא ארבעה שופטים. הביקורת שלי היתה ביקורת עניינית כפי שעשיתי עשרות שנים קודם לכן.
את אריה מיימון לא הכרתי קודם, אבל כבר בתהליך בחירתו הפתלתל ידעתי, שהוא לא יציל את מערכת החינוך.
התחקיר עוד קובע, שאחוזי זכאי הבגרות אינם תלויים תמיד בהשקעה הכספית של העירייה בכל תלמיד. בראש הטבלה שפורסמה בעיתון כלכליסט צועדת נצרת (הערבית) שמספר תושביה הוא כשמונים אלף תושבים, והיא משקיעה אלף ₪ בכל תלמיד, (רק אלף ₪ מטעם העירייה) שיעור זכאות לתעודת הבגרות שיכולה לפתוח את שערי האוניברסיטה (לא שערי המכללות) הוא 51%. (חמישים ואחד אחוז), ואילו אשדוד שמשקיעה ארבעת אלפים בכל תלמיד שיעור הזכאות לתעודת בגרות אוניברסיטאית הוא 48% (ארבעים ושמונה אחוזים) במילים פשוטות.
העיר אשקלון הסמוכה שמשקיעה ארבעת אלפים בכל תלמיד שיעורי הזכאות לבגרות הוא 60% (שישים אחוז) ואילו ראשון לציון שמשקיעה גם היא ארבעת אלפים ₪ בכל תלמיד שיעור הזכאות לתעודת בגרות אוניברסיטאית הוא 72% (שבעים ושתיים אחוז). במילים אחרות לא תלוי בכמות ההשקעה, תלוי ברמת האנשים שמנהלים את זה.
נכון שהזכאים לבגרות באשדוד קרוב ל-98% (בלי החרדים), אבל כמחציתם סוג הבגרות שמקבלים אינו יכול לפתוח להם את שערי האוניברסיטאות. רק 48% מהם יכול להתקבל לאוניברסיטאות, היתר בסוג הבגרות כ-48% מהם (מחצית הזכאים באשדוד) יכולים להשתמש בתעודת הבגרות, כדי להתקבל כפקח וכדומה.
אני מטיל ספק ביושרו של אריה מיימון. אבל יכולותיו לעניות דעתי הן מוגבלות. וזה קורה שנה אחר שנה. איך אומרים חיילים בטירונות, "המפקד אני רוצה אבל אני לא יכול".
לדעתי עיריית נצרת (הערבית) שמשקיעה רק אלף ₪ בתלמיד, ולמעלה מחמישים אחוז מתלמידיה זוכים לתעודת בגרות (אוניברסיטאית) מוכיחים שלא תמיד הכסף קובע. וגם ערים כמו אשקלון 60%, בת ים 59%, רחובות 66%, ראשון לציון 72%, שמשקיעות בתלמיד ארבע אלפים כמו אשדוד. רק שבאשדוד 48% מהתלמידים זכאים לתעודת בגרות אוניברסיטאית.
