בשבוע שעבר חגגה ליז חזוט יום הולדת 50, אבל לא היה לה הרבה זמן לחגיגות. העבודה התובענית בבית החולים ׳אסותא׳ בצל נגיף הקורונה, היא בעדיפות ראשונה. חזוט נשואה ואם ל- 4 גדלה באשדוד. כיום היא עובדת כרכזת שליטה בחדר מיון אסותא, ומשמשת כיו״ר ועד העובדים של מינהל ומשק בבית החולים. בבית חולים כ-1,600 עובדים וחזוט ביחד עם שאר חבריה בוועד וההסתדרות, פועלים למען רווחת העובדים לצד מתן הטיפול הטוב ביותר שאפשר בחולים המגיעים ל׳אסותא׳. לדבריה, היא רואה בעבודתה כשליחות ולא כסתם עבודה. בנוסף היא לומדת לתואר בניהול מערכות בריאות שנה שנייה ומתעתדת להמשיך לתואר שני.
איך הגעת לתחום הזה המקצועי?
"אבא שלי חלה, בזמנו לא היה בית חולים באשדוד. הוא הגיע לבית החולים ׳תל השומר׳. הוא היה חולה מאוד מורכב ונאלץ להתאשפז במשך שנתיים . ותוך כדי האשפוז, הופיעו מכרזים פה בבית החולים והגשתי מועמדות והתקבלתי. ניסיתי להביא את החוויה שלי מהצד של מלווה מטופל, כמי שעברה את זה, וזה לא היה פשוט. בסופו של דבר, איבדתי את אבא שלי, בשנה הראשונה של פתיחת בית החולים. אבל, הנחמה שלי הייתה בזה שעזרתי להרבה הרבה חולים ותמכתי נתתי את כל כולי. זה היה הבונוס בדרך”.
מה בדיוק התפקיד שלך כולל?
"רכזת שליטה, זה תפקיד מאוד מאוד מרכזי ומאוד משמעותי בחדר מיון. אני יושבת בחדר מיון ועושה את כל התהליך מרגע שהמטופל מגיע עד לעזיבתו, אם זה להמשך אשפוז או שחרור הביתה. אם זה לעבוד מול הדימות, סי.טי., בדיקות דם חריגות שאני מעבירה לצוות. כל הנושא של הפעלת קוד שבת במידת הצורך . זה תפקיד שהוא מאוד משמעותי בחדר מיון. תפקיד מאתגר עם הרבה משקולת. בעצם את צריכה לתת מענה לכל הסקטורים האפשריים, כולל המשפחות כולל המטופלים".
יש לך מקרה מיוחד שזכור לך במיוחד? שנגע לליבך?
"כל יום יש לי ממנו זיכרון כי מגיעים עלינו הרבה מטופלים. כל אחד והסיפור חיים שלו. היה מקרה של מטופל שהגיע למיון. הבן שלו השאיר אותו שם. זה היה בחורף והשעה הייתה 3:00 לפנות בוקר. והבן פשוט הניח את האבא והלך. אנחנו כמובן טיפלנו באבא ובסיום הטיפול היה צריך לשחרר אותו הביתה, והבן נעלם. ולי היה מאוד מאוד חשוב שהמטופל אחרי שקיבל את הטיפול, יחזור לבית שלו, למקום הטבעי שלו. הפכתי עולם. ירדו לי דמעות והיה לי קשה מאוד. כשהשגתי כבר את הבן הוא אמר לי' אני לא יכול להגיע תטפלו בו׳ . אמרתי לבן שאביו כבר טופל ורק צריך להחזירו הביתה. והבן התעקש שלא, ואני התעקשתי שכן. בסופו של דבר הייתה מעורבות של גורמים, על מנת לעזור לאותו מטופל ואכן אותו מטופל הגיע הביתה. זה השאיר בי עכבות ונגע בליבי, כי קל להיות הורה לילדים קטנים, אבל קשה מאוד להיות בן להורים מבוגרים, ויש חילופי תפקידים, שלצערנו שלא תמיד זה בא לידי ביטוי אצל אותם ילדים. את רואה בתפקיד אנשים שהם חסרי אונים חסרי ישע, ולפעמים הם גם עריריים. נתקלתי במטופל ללא משפחה ללא אף אחד, שהיה גם סיעודי. בן 80 פלוס זה אומר לגשת אליו ולדאוג לו לצרכים הבסיסיים דברים אלמנטריים, שביום יום שאני ואת רואים אותם כמובן מאליו. אבל לאדם סיעודי זה לא מובן מאליו. אבל הדברים הקטנים, לגעת לו בכתף, להביא לו לאכול ולכסות אותו בשמיכה חמה ולדרוש בשלומו זה לא ברור מאליו. מבחינתי אנחנו כצוות המלר״ד בשבילנו מטופל הוא לא עוד מספר במיטה. יש פה רגישות לגבי המטופלים. פונים אלי אישית לטלפון הפרטי גם אחרי שעות העבודה, גם כאלה שאני לא מכירה ואני עוזרת לכולם באהבה ובמסירות עם העזרה שלי, אני מקבלת המון סיפוק וזה מה שנותן לי כוח. הכי חשוב זה לתת והתודה, זה השכר האמיתי".
מתי נבחרת לוועד?
"כשההסתדרות הגיעה אנחנו פעלנו ופועלים כוועד פעולה, מבחינתי וועד העובדים זה התא הראשון והיציב של ההסתדרות באופן כללי למקום העבודה. אני פועלת בעניינים שקשורים לכל עובד כפרט ולכלל העובדים חשוב לי רווחת העובדים בכפוף לסמכויות הסתדרות. בהנהלתו של חיים שייב יו"ר מרחב דרום. ככה אנחנו שומרים על ביטחון תעסוקתי אנחנו רואים את עצמינו כוועד עובדים שמחוייבים מוסרית להסכמים. חברי הוועד הם נקודת מפגש של ההסתדרות עם העובדים. כל זה על מנת לסייע בעבודה עבור עובדים וההנהלה. ההסתדרות חתמה על הסכמים קיבוציים. בהובלה של חיים שייב. אני כיו"ר דואגת לרווחת העובד. זה במקום הראשון, ותוך כדי שיפור בתנאי העסקה שלו. זאת ביחד עם מיכאל לוין שהוא יו״ר ועד הסיעוד״.
״בית חולים זה לא מפעל לייצור נייר, פה מצילים חיים״
על התפקוד בצל הקורונה: "יש פה צוות עובדים בבית החולים שעובדים לילות כימים. עובדים מאוד קשה. יש לנו מטרה אחת: המטופלים עצמם. כשאת עובדת במקום כמו בית חולים זה לא מפעל לייצור נייר. את עובדת בהצלת חיים. גם עובדת המשק הקטנה, היא מצילת חיים. ברגע שהיא מנקה את חדר הבידוד, היא מצילה חיים של מישהו אחר. כי אחכ המטופל הבא נכנס לחדר בידוד נקי ולא מזוהם. כולם פה עוסקים בהצלת חיים. גם מהמקום שלי בחדר מיון בעומס יש מצבים שאנחנו לוקחים אלונקות מכל מקום ומביאים אותם על מנת להשכיב את החולים. תוך כדי שיש את מקרי הטראומה ומקרי שבץ וחולים מאומתים שמגיעים. כשאת מקבלת מטופל בכניסה את לא תמיד יודעת מה את מקבלת וצריך לדעת לעשות את ההבחנה הנכונה. כל הצוותים שלנו עובדים בשיתוף פעולה. על מנת לסייע.״
לדברי חזוט יש תמיכה מלאה מצד ההנהלה. היא משבחת את מנהלת המיון. ״מנהלת המיון ד"ר דברה ווסט, מנהלת בחסד עליון, היא עושה משמרות בדיוק כמו שאר הרופאים שלה. היא מדברת איתך בגובה העיניים, והיא אישה מוסרית, היא מצפונית, רגישות יתר, שזה פשוט תענוג שמנהלת מיון ברמה שלה, יש לה את כל התכונות האלה. העבודה במיון היא סוג של רוטינה, ועל אף זאת, לא נשכח מהצוות שאת עובדת בהצלת החיים.
