הלם ירד בשבוע שעבר על במת המשכן לאומנויות הבמה, בשבוע שעבר הגיעה לאשדוד ההצגה ״פיקוח נפש״ של תאטרון ׳הקאמרי׳ וכמה דקות לקראת סיום ההצגה, תושב אשדוד אילן ראובני, יצא במחאה על התכנים של ההצגה.
ההצגה "פיקוח נפש", דרמה קומית מאת תומר רוזנמן, בבימויה של הדר גלרון, מספרת את הסיפור של עזריאל בן השמונה עשרה, שלא רוצה להיות "עוד ראש סיכה" בקהילת הכיפות הסרוגות של ראשון לציון. דווקא עכשיו, כשהוא חובר לקבוצת משוררים תל אביבית, ולראשונה בחייו מרגיש שמצא את מקומו בעולם, הוא מתבשר שהתקבל לישיבת ״אור עציון״ היוקרתית שלמדו בה סבו ואביו. עזריאל מנסה לתמרן בסתר בין שני העולמות, ניסיון שמביא להעמקת הקרע המשפחתי וגובה מחיר נפשי ואמוני כבד מכל הצדדים. במהלך ההצגה, אחותו של עזריאל הופכת לזמרת, אחיו מתעניין מגלה עניין בנושא המיניות, ואביו רוצח את אחת הדמויות לקראת צאת יום כיפור.
כאמור, אילן ראובני לא אהב את התכנים שהיו בהצגה ולדבריו הכלילו מגזר שלם של "הכיפות הסרוגות", ולדעתו ההצגה הכתימה את שמם וחלק מהתכנים נועדו בכדי לבזות את כל המגזר.
כוכב ההצגה, מי שמשחק את עזריאל, דוד שאול, סיפר בדף האינסטגרם עם סיום ההצגה: "עלינו שוב ההצגה היקרה והיפה שלנו 'פיקוח נפש', כמדי ערב, הפעם באשדוד. תמיד מקבלים את פנינו בסבר פנים יפות. תמיד הקהל צוחק איתנו, בוכה איתנו, מתרגש איתנו. קונצרט. לא זוכר מתי הרגשתי ככה על הבמה".
שאול המשיך ואמר כי "יש איזו אמת שנעה בדמותה של אנשים שמחפשים את דרכם בעולם, שמלאים ספקות- על מי שהם, על האמונה שלהם- ואת הכל הם מעלים בשירים שלהם, ובבחירות שלהם. במאבקים שלהם ובתשוקות שלהם. רצוי לדבר על זה. רצוי לתת לזה מקום, ביטוי, ובמה. כי אין אחד שהייתה תקופה בחייו שהספק הזדחל לו, שהתשוקה שלו רצתה לקחת מקום. אין אחד שלא רוצה להתממש".
לאחר מכן סיפר כי "באמצע ההצגה, כשעינת הולנד המופלאה דיברה על הבמה עם הכישרון האדיר שלה, בזמן שכולנו על הבמה- קם מישהו, באמצע האולם- והתחיל לצרוח עלינו- 'תתביישו לכם! זו חרא של הצגה! מה זה הגועל נפש הזה? איך אתם לא מתביישים?' וכך המשיך עוד ועוד. לא ידענו מה לעשות בהתחלה. אחר כך נשמתי עמוק. זכרתי שהייתי בלהקת הנח“ל והיו חיילים שפעם אחת זרקו עלינו סטיקלייטים שנרד כדי שיוכלו לחזור כבר הביתה. נשמתי עמוק- עינת הסתכלה עליי, סימנתי לה שתנשום. שתמשיך לאט ובקור רוח. והו – כמה קור רוח היה לה. היא המשיכה במונולוג שלה, לאט לאט, עד שהוא יצא מהאולם. הייתה מדהימה. שלא יהיה פה ספק- הבן אדם ניסה להרוס את ההצגה. ניסה שנענה לו. חיכה רק להזדמנות שהוא יוכל לחרב הכל ומי יודע אולי לעלות גם לבמה".
לבסוף סיכם כי "בדרך חזור ניסיתי לחשוב שהכל טוב, שזה הכי טבעי. הרי תפקידה של אמנות היא להציב מראה. ולפעמים המראה הזו לא נעימה. לפעמים היא תגרום לנו לשבת בכסא באי נוחות- ולפעמים – ממש לצרוח על השחקנים. והרי הכל לגיטימי כי אמנות אמורה להיות דבר מתסיס, שיוצר אצל הצופה את כל האמוציות האפשריות. גורם לו לחשוב ,להרגיש, לכעוס, לאהוב, לצחוק. ועדיין, אחרי כל זה, אני חוזר הביתה בהרגשה לא כל כך טובה. שעדיין, אולי מישהו היה צריך לענות לו. אולי היינו צריכים לעצור את ההצגה, ולהראות לו מי הבוס. להתעלם זה כל כך קשה. גם אם זה הדבר הכי נכון לעשות- כדי שההצגה תנצח בסוף. אני חוזר ברגשות מעורבים. באמת שהיה לי קשה. עצוב. במיוחד לאור מה שקורה במדינה שלנו. לא רוצה שהקהל ירגיש פחד. לא השחקנים ולא אף אחד. מותר לנו לדבר. להשמיע את זעקותיהם של הדמויות שלנו, ולנצל את הבמה כדי להראות את תמצית האנושיות המזוקקת, הפגועה, הפגיעה והרוטטת של כל אחד ואחת מאיתנו".
אילן ראובני: ״ביזוי של ציבור שלם״
מנגד ראובני טוען כי "אינני מתערב בחייו של איש ושכל אחד יחיה לפי הבנתו והשקפתו. ובאותה נשימה היה פה ביזוי של ציבור שלם לא משנה מי הוא דתי, ערבי, חילוני לא יכול לעבור ללא מחאה. ההצגה באופן כללי מתארת את המגזר של הכיפות הסרוגות כאנשים חשוכים בורים פרימיטיבים אלימים וצרי אופקים. המחאה שלי לא היתה על הדת או על חופש הביטוי המחאה היתה על ההכללה והביזוי של המגזר השלם של הכיפות הסרוגות והפיכת המסורת ללעג ולקלס תוך רמיסה מוחלטת של קטעי תפילה מיום הכיפורים והקדיש".
ראובני פירט את הדברים שהרגיזו אותו במהלך ההצגה: "הם מגחכים את אב המשפחה שהינו ראש הישיבה, קרי המנהיג של הכיפות הסרוגות שרצח את בנו רק בשל אי רצון לחלל את יום הכיפורים, דבר הנוגד לכל ערך בסיסי שהרי ידוע לכל פיקוח נפש דוחה הכול פשוט הכול. בנוסף החבר של החוזר בשאלה מצויר כאחד שרק מין עומד בראש מעיניו. החברה המשוררת שגם היא דתיה לשעבר, מוצגת כאחת שעל מנת להצליח חייבת לשכב עם המשורר הראשי. אחרי שיצאתי סיפרו לי על משמרות הצניעות שמגיעים בלב ראש השנה למועדון בתל אביב שבו הם מכים מכות נמרצות את אותה בחורה עד לזוב דם, שבמהלכם אב המשפחה מת מדום לב. ובכך הפכו את המגזר לאלים ובזוי. זה הלך ונהיה יותר גרוע מרגע לרגע. לקחו קטע מתפילה של יום כיפור ועיוותו אותה לגמרי, גם השחקנית אמרה קדיש בצורה מלעיגה ומלעיזה, שרומסת כל ערך בסיסי".
ראובני משחזר וטוען כי "יחד איתי יצאו עוד כעשרה אנשים רובם ככולם מבוגרים שחשו מושפלים. חשוב לציין את הביקורת של מבקרת ההצגות נועה שורק דתיה לשעבר, שהטיבה לתאר את גודל הסילוף. המחאה ערכה כ-15 שניות מהכיסא שבו ישבתי עד לצאתי מהאולם, מתוך כבוד לקהל ולשחקנים שלא להרוס את ההצגה. הייתי נוהג כך גם אם היה מדובר בכל מגזר אחר, אשר היה מוכפש בצורה גסה".
ראובני דאג לא להשאיר את הקצוות פתוחים ולדבריו הוא שוחח עם כוכב ההצגה באינסטגרם, והשניים אף קבעו להיפגש. "דיברתי עם השחקן דוד שאול באינסטגרם ברוח טובה ומכבדת כאשר כל אחד משתף את תחושותיו. וקבענו להיפגש בהקדם. אני מדגיש שהייתי מתקומם באותו צורה בנוגע לכל מגזר. שאלתי אותו אם הוא היה הצגה כזאת למגזר הערבי או לכל מגזר אחר? והוא אמר לי שהוא מבין את התחושות. זה התחיל מזה שראיתי שב-N12 היתה כתבה שבה נרשמו דברים הזויים שלא קרו במציאות, ובלי לבדוק מי יצא מההצגה ומבלי לקבל תגובה".
בהמשך ראובני סיפר על התגובות וטוען כי בניגוד לתגובות שספג בפוסט של שאול, "רוב התגובות משבחות ומחזקות. היה גם מי שהתקשר לאשתי הביתה בהתרגשות לשבח, ראשי ישיבות ואנשי ציבור בעיר דתיים וחילונים כאחד התקשרו לחזק והיו גם כאלה שלא הסכימו וזה בסדר גמור. אמרתי גם לשחקן דוד שאול שבסוף אחים אנחנו ואין לנו ארץ אחרת".
מתיאטרון ׳הקאמרי׳ לא נמסרה תגובה.
