הנבחרת של וילי רוטשיינר ועוזרו אלון חזן נראיתה רע ביום שני השבוע מול סלובקיה וגם שער השוויון הדרמטי של המחליף עילי אלמקייס לא ישנה את זה. המאמן האוסטרי המוזר עלה עם שיטת שלושה בלמים, שאמנם סחטה מחמאות במחצית משלומי ברזל, דובר ההתאחדות לכדורגל ("מתי ראית במחצית אחת כל כך הרבה 'קרוסים'"?), אך זה לא הרשים את הסלובקים החסונים, שכבשו ראשונים והראו עליונות פיזית וטכנית על פני הישראלים.
מנקודת מבט אשדודית, שוב קיבלנו את אופיר מרציאנו וניר ביטון בהרכב הראשון, מה שהפך את המשחק לחגיגה עבור חובבי הכדורגל בעיר הנמל. השבוע יכולנו לראות יותר אשדודים בנבחרת ישראל, מאשר במשחקי מ.ס, כאשר במשחקיה, מלבד הקפטן טום בן זקן וגיל כהן לפרקים, כמעט ולא ניתן לחזות באשדודים. מרציאנו בן ה-30, שעושה בימים אלה חיל במדי קבוצתו הסקוטית היברניאן, השתלט על עמדת השוער הראשון בנבחרת בצדק רב ואף הוכיח זאת בשני מקרים מול הסלובקים. האחרון הדף בצורה אחראית בעיטות מסוכנות של חלוצי סלובקי בדקות ה-54 וה-87 והותיר ללבנים סיכוי לחזור.
מבחינתו של הקשר ניר ביטון המצב פחות ורוד, כאשר הצבתו בעמדת הבלם לצד חאתם אל חמיד (שהוא בכלל מגן), יחד עם איתן טיבי הלא מהיר במיוחד, יצרה קו הגנה איטי ולא מתואם שהיה חשוף למתפרצות. מלבד זאת, גם כישורי הנעת הכדור והבעיטה מרחוק של ביטון בן ה-28, כמעט ולא באו לידי ביטוי. למעשה, למעט חילוץ כדור סטנדרטי במחצית הראשונה ופריצה מעניינת שנבלמה ברחבה במחצית השנייה, ניר לא הצליח להשפיע על המשחק.
באשר לשאר השחקנים, ניכר היה לראות ניצנים של חוסר ספורטיביות, כאשר בדקה ה-37 הנבחרת שלנו לא הוציאה את הכדור, בזמן ששחקן סלובקי התפתל מכאבים ואחז בראשו. יש דברים יותר חשובים מהתוצאה הסופית, שגם כך לא החמיאה לנו. מבחינה מקצועית, יותר מדי שחקנים לא שיחקו בעמדות הטבעיות שלהם, שיטת המשחק הייתה מיושנת וישנה תחושה שההרכב נבחר לא על פי שיקולים טהורים. זאת קל לזהות בתור עיתונאי ספורט שפועל בדרום ובמרכז הארץ ועוקב מקרוב אחרי מעלליהם לכאורה, של הספונסר הבלתי רשמי של מ.ס אשדוד בן זקן והבעלים של הפועל כפ"ס יצחק שום.
למרות הכל, זאת הייתה חוויה לצפות בנבחרת ישראל. פחות מבחינה מקצועית, אלא יותר מבחינה סנטימנטלית. רגע השיא בערב הלח בנתניה, היה נגינת ההמנון ושירתו על ידי מרבית העיתונאים בגאווה. יש דברים הרבה יותר חשובים מהתוצאה ואת זאת צריך לספר לקומץ סורר ומורד של עיתונאים בכירים, שלא כיבדו והמשיכו לשבת בעת נגינת ההמנון הלאומי המופלא.
