רובכם שמתם לב שבימים האחרונים ההיתעסקות העיקרית שלי זה בהתנדבות בחמ"ל באשדוד.
מחילוץ לחילוץ אלפי טלפונים, שיחות גם מהארץ וגם מחו"ל על לסייע להוציא את המשפחות, החברים, הקרובים ועוד שמשאירים מאחור בית חם, כלבים, חתולים, את החיים הרגילים שבשניה אחת נעלמו בהירף עין.
עד כה חולצו בערך 5000+ אנשים וכל יום זה עולה ועולה.
לצערי איבדנו אחד בדרך לא הספקנו להציל
מצליחים להניע אופרציות מאוד מורכבות אשר גורמים שונים מעורבים בהם על מנת להציל כמה שיותר נפשות.
אין לנו לא בוקר, לא לילה.
אנשים מתקשרים גם ב 3:00 בלילה, בוכים,מתפללים שיבואו לאסוף אותם, שלא ישאירו אותם לבד.
ואנחנו מנסים להקשיב, להרגיע, להכיל.
מספרים לנו זוועות איומות, מפחדים ובעיקר חסרי אונים ומבולבלים.
הרבה שיחות מתקבלות של אנשים מבוגרים, קשישים
בעלי מוגבלויות פיזיות לנוע שנגיע לחלץ אותם.
מראות קשים ששולחים כל יום, לא מראים בחדשות על מנת לא ליצור פאניקה נוספת.
מה אני אגיד לכם,
בזמן שאני כותבת את הפוסט נכנסה שיחת טלפון מבעל שמנסה לחלץ את אשתו עם ילד ששם והוא פה מודאג ולא יודע מה לעשות.
ועוד שיחת טלפון אמא בוכה שהבת שלה עם תינוקת נשארה שם והן לא יודעות מה לעשות.
וככה מאות שיחות לאורך כל היום.
למה אני משתפת אתכם בזה?
כי לפעמים גם אני רוצה לפרוק, לקבל קצת הקשבה, שיחבקו אותי בחזרה,שגם מישהו יכיל גם אותי.
והכתיבה מאוד עוזרת לי להוציא את רגשותיי, והפייסבוק הוא כמו יומן מסע אישי שלי לאורך ההיסטוריה של חיי שתמיד יישאר ויזכיר לי מה עשיתי ואיפה הייתי בכל שלב בחיי.
אני רוצה בעת זיקנה לשבת על כסא מתנדנד מול האח הבוערת באיזה מקום שקט ביער בבקתה מרוחקת מכולם ופשוט להיזכר בהיסטוריה של חיי.
