את התקרית ההיא שהובילה לפציעתו הקשה, איתי אסולין מאשדוד כמובן לא ישכח. הגדוד של איתי נלחם בכמה זירות בעזה, כאשר במחנה הפליטים ג'בליה הצפיפות העזה איתגרה והקשתה על החיילים. לפתע, נורה טיל אר.פי.ג'י מתוך בית החולים ורסיס פילח את גבו ופגע בחוט השדרה. יחד איתו נפצע הקשר בידו פציעה קלה יחסית וכבר באותו יום הגיע לראות את סרן איתי.
איתי הגיע לבית החולים כשהוא משותק בארבע גפיים. לבקשת משפחתו המוכרת, רבים רבים נשאו קול זעקת תפילות לשמיים ובנס מצבו השתפר. איתי הועבר לשיקום במחלקה הנוירולוגית בבית החולים תל השומר, שם הוא נמצא מזה שלושה חודשים, כאשר כל שאיפתו לשוב כמה שיותר מהר ליחידה וללוחמה. מי שראה את חדרו הבחין בדגל היחידה ענק המעטר את הדלת ולא מותיר ספק מי בדיוק שוכב שם.
הרסיס ממנו נפגע איתי חדר לתוך חוט השדרה שלו אך למזלו פצע ולא קרע, מה שמאפשר את השיקום ואת השיפור ב"ה. לאיתי עצמו אין ספק, שהוא עוד ירוץ על שתי רגליו. הוא שואב נחמה מכך שנפצע בקרב וכאשר חבריו מגיעים לבקרו הוא שומע מהם על רוח הלחימה החזקה הפועמת בהם ומקבל כוח מחודש. בנוסף לכך, סרן איתי אסולין הועלה לדרגת רב סרן בטקס מרגש ומפתיע.
רב סרן איתי, בן ה-25, נולד וגדל באשדוד. למד במקיף ח', והתגייס במרץ 2017 לנחל גדוד 50, שם שירת במגוון תפקידים. בשנתיים האחרונות יצא ללימודי תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ובאוגוסט יצא לתפקיד מ"פ. אביו אריק עובד בנמל אשדוד, אימו עידית עובדת בעירייה, ויש לו ארבע אחיות קטנות בגילאים שבין בית ספר לאחרי צבא.
השביעי לאוקטובר: הקפצה מאילת וחברים שאבדו
מה שלומך איתי?
"בסדר, מיום ליום מתקדמים. זה לא פשוט, זו תקופה מאתגרת, אך עושים הכל כדי לחזור כמה שיותר מהר, גם לעצמי וגם לתפקיד".
איתי היכן היית בשביעי לאוקטובר?
"אני והחברה, שגם היא קצינה בצבא, היינו בחופשה באילת ובשבע בבוקר הטלפון צילצל ושנינו הוקפצנו. לקחנו מייד את הרכב ונסענו כמה שיותר מהר, אני לפלוגה והיא חזרה ליחידה."
נלחם בגבורה עם חייליו בעזה. איתי לפני הפגיעה
ומאותו יום לחמת בגבורה אך גם איבדת חברים…
"לצערי הפלוגה איבדה ארבעה נופלים יקרים בשביעי לאוקטובר, אותם לא אשכח: אמיר לביא, נחמן דקל, שגב שוורץ וטל לוי, הם נפלו בקרב במוצב סופה, כאשר הצילו את המוצב ונלחמו עד הכדור האחרון שלהם ותמיד אזכור אותם. אנחנו בקשר עם המשפחות היקרות שלהם, וחשוב שיזכרו שהם דוגמא ומופת למה זה לוחם בצבא".
"הייתי בסרט רע, עכשיו עם הפנים קדימה"
כמה זמן עבר מאז שנפצעת בעזה?
"נפצעתי ב- 10.12 ואני בשיקום כבר 3 חודשים."
אתה זוכר מה בדיוק קרה?
"היינו במחנה הפליטים ג'בליה בהתקפה ופתאום נורה עלינו טיל RPG מבית חולים "כאמל אדואן". הטיל פגע בתקרה ורסיס ממנו חדר לי דרך הצוואר. למזלי, הוא לא קרע את חוט השדרה אלא רק פצע אותו נקודתית".
מה אתה זוכר מהפינוי לבית החולים?
"הגעתי לכאן משותק לחלוטין, אך בהכרה מלאה. בשבועיים הראשונים ארבעת הגפיים היו משותקים, בעצם הדבר היחיד שזז בי היה העיניים…"
ואיך זה מרגיש?
"סרט רע. הייתי עם הרבה תרופות אבל לא הצלחתי להבין איפה אני נמצא".
ואתה זוכר מה הייתה התגובה הראשונה של ההורים?
"האמת שכן, כי אני זה שהתקשרתי להודיע להם. הרי הייתי בהכרה, ואז ראיתי שרופא מתקשר להורים לספר להם וביקשתי לספר בעצמי. זה היה טוב והרגיע אותם כששמעו אותי מדבר ואז הם היו בטוחים שהכל יחסית בסדר, עד שהגיעו וראו אותי".
איך בשיקום?
"השיקום זה עבודה רצינית, כמו בצבא, וברוך השם דברים משתפרים. עכשיו אני כבר מתנייד בכסא גלגלים, וכל הגפיים זזות, גם אם עדיין לא בצורה תקינה. אני עושה קרוב ל-18 שעות פיזיותרפיה בשבוע, ריפוי בעיסוק, כל מה שניתן כדי להבריא".
"כדי שיקרה נס, צריך גם להאמין וגם לעבוד קשה"
ומה אומרים הרופאים?
"הרופאים מלאי תקווה לגביי, אבל האמת שבתחום הנוירולוגיה ועמוד שדרה אין הרבה אפשרות לצפות מה יקרה. זו בעיקר הרבה עבודה ואמונה".
ואני מבינה שזכית להפתעה – טקס העלאת דרגה בשיקום?
"אכן.. עשו לי הפתעה. הגיעו כל הפלוגה, קרוב ל-200 קצינים, לוחמים ומפקדים, שהעניקו לי דרגת רב סרן. זה היה טקס מרגש מאוד ובעיקר היה כיף לראות את כולם אחרי תקופה שלא ראיתי את אותם".
למה אתה הכי מתגעגע כשאתה שוכב כאן בשיקום?
"אני חושב שאני הכי מתגעגע לרוח של הפלוגה.. סייעת של גדוד 50 זו פלוגה מיוחדת, עם אנשים מיוחדים, שהוכיחו כל פעם שאין משימה שאנחנו לא יכולים לעשות והוכחנו את זה בתוך הרצועה".
למעשה גם השיחה שלנו היא נס בפני עצמה… אתה מאמין בניסים?
"וואו שאלה טובה.. אני כן מאמין בניסים ומאמין שבסוף יהיה טוב, אבל חושב שכדי שיקרה נס, צריך גם להאמין וגם לעבוד ממש קשה, לכן אני עושה כל מה שתלוי בי כרגע".
ומה תרצה לעשות כשתהיה "גדול"?
החלום שלי הוא פשוט לחזור חזרה לפלוגה, לגדוד, לחטיבה. לא יודע כרגע מעבר לזה. ברור שאחר כך אנסה לעשות משהו שתהיה לו השפעה, בצבא או בחוץ. כרגע המשימה הדחופה היא להיות כשיר ולחזור להיות לוחם בצבא".
ההורים יודעים שאתה חולם לחזור להילחם?
"הם יודעים ו… לא נראה לי שהם יכולים לשנות זאת. המבין יבין. בכל אופן זה המקום להודות להם, על כל התמיכה שלהם בי, ההורים, האחיות, החברה, לא זזים ממני ועוטפים אותי כאן בשיבא מהרגע הראשון, שאין לי מספיק מילים להודות להם".
