תחשבו על החנוכייה, נר ועוד נר. לא מדליקים אותם הרי יחד אלא כל יום אחד ומתווספים זה לזה בשלהבות גדולות.
זה כבר מלמד אותנו להתאזר בסבלנות וסובלנות, לדחות סיפוקים, להמתין. אם כל הטוב יבוא יחד אולי לא נעריך אותו כמו הטוב הזה שבא במנות קטנות.
למרות כל האלימות המשתוללת והאווירה הכביכול משוללת רסן, כל אחד מאיתנו מוצא כמה נקודות אור גם בחייו וגם בסביבתו.
החוכמה היא לקחת את הנקודות האלו ולהגדיל אותן. להשקיע קצת, לתת קצת מעצמך, וכך נקודה ועוד נקודה הופכות למעגל שלם של אור ושל תקווה.
וכולנו הרי זקוקים לתקווה ולשביבי אור, בכל עת ובמיוחד בעת כזו.
סיפור חמוד מספר על תושבי עיירה קטנה במזרח שהחליטו לחפש זה למחייתם וכך יהיו מאושרים. הם חפרו וחפרו, עבדו קשה ונפצעו. אך לא התייאשו . אכלו פת לחם מועטה והזיעו לא מעט ולאחר שנה הבינו שכבר לא ימצאו שם זהב כלל.
או אז , בלית ברירה, הם עברו לעבוד בעבודות אחרות וקלות יותר, שמרו על החברות ביניהם והיו ביחסים טובים וחיוביים כמו משפחה ממש.
בערב, מול המזח והשמיים, הרגישו שהם מלכי העולם, שמזלם שפר עליהם וחייהם טובים, האושר נמצא.
גם אם תחפשו רחוק בכלל לא בטוח שתמצאו משהו שיעשה אתכם יותר מאושרים מאשר החיים הפשוטים והטובים שיכולים להיות לכם לו רק לא תחפשו את הבלתי מצוי. תסתכלו פנימה, האור שם. בטוח
