ליז. מתי החלטת להביא ילד לעולם כאם יחידנית?
"הכל החל ביום ההוא בו הפסקתי לחשוב "מה יגידו?". החלטתי שהגיעה העת לעשות עבורי. עד כה, כבר 39 שנים וחצי, עשיתי למען כל כך הרבה אנשים – מסביבי ולא מסביבי – ועכשיו תורי, עכשיו אני, רק אני. הגיע הזמן באמת. כמי שעובדת מגיל 16 ומפתחת קריירה מוצלחת, ברוך השם, בתחום התקשורת, כל הזמן ידעתי שאני במעין זכוכית מגדלת. לא פשוט לגדול כשכל העולם שופט ובוחן, מדבר – גם אם זה טוב – איפשהו, ברור היה לי שאני חלק מהציבור. זה לא עזב אותי. הייתי שם בשביל כולם ונתתי מעצמי מבלי לחשוב עליי – עד לאותה שהפנמתי, שהגיע הזמן. "את רוצה להיות אמא?" תהיתי ביני ובין עצמי – והבנתי שכן, שכל החיים האלה לא שווים, מבחינתי כמובן, אלא אם יש לך המשכיות, עתיד, משהו משלך שאינו חומר. כסף בא והולך, אפשר לעשות כסף, ולהפסיד אותו. וגם אם היו לי מיליונים, למי אשאיר אותם? מהעולם הזה לא הולכים עם כסף, זהב או יהלומים, אפילו לא עם זוג גרביים, אבל משהו ממך נשאר – מעשים טובים, ילדים. משפחה היא לתמיד. זהו לא סוד שזכיתי במפעל הפיס – משפחה נהדרת, מחבקת ותומכת – אבל כעת תורי להקים. תחילה לבד, לאחר מכן המשפחה שלי תגדל – אני בטוחה בכך שאזכה לרגע הזה שבו בעלי יעשה קידוש בשבת, ויהיה לי בלגאן בבית מצעצועים של הילדים".
"עם כל הכבוד לקריירה ולאנשים", היא ממשיכה, "בחלוף השנים ניסיתי זוגיות. הכרתי גברים, השתדלתי לתת מהטוב הזה לאחר, אבל הדבר לא צלח – מעולם, זו עובדה. זוגיות יציבה וטובה כמו שרציתי לא הייתה שם. גברים הפכו לפחות רציניים, פחות מעוניינים להביא (עוד) ילדים לעולם, פחות מעוניינים בהקמת משפחה, גברים ללא ביטחון עצמי – ואני נחשבתי ל"מלחיצה" משום שרציתי לשמוע על מטרות בחיים, תכל'ס מה אתה רוצה בזוגיות? להעביר את הזמן? לא בשבילי העניין הזה. ואם אני כזו, שמעוניינת בהקמת משפחה – והצד השני לא, מה יש לי לעשות שם? אז החלטתי להיות אמא ולסמן תאריך יעד: עד גיל 40.".
איך התחלת את התהליך?
"המחשבות בראש המון שנים. לפני 7 שנים בערך, פגשתי לראשונה את שרון, מנהלת השיווק של מאוחדת במחוז דרום. היא הציעה שאבצע שירותי יחסי ציבור עבור מאוחדת – ולימים נקשרו דרכנו מפרויקט לעיר אחת עד לשירות מלא על המחוז כולו. הקשר בינינו הדוק, אמיתי וכן. עם השנים דיברה אליי כבת ולא פעם ביקשה ממני לחשוב על עצמי. מ"למה את לא מביאה ילד" זה הגיע ל"קדימה, את צריכה להביא ילד, מגיע לך, תעשי את זה". היא טפטפה לי בנושא כמעט בכל פגישה ואז ממש דחקה בי לעשות את התהליך. "ילד הוא לא תלוי זוגיות", הסבירה, "היא תבוא אחר כך, את מתבגרת ולגוף של אישה יש שעון". שרון הייתה מעירה ומאירה, בנועם ומתוך רצון אמיתי שאפקח את עיניי, שאתן לעצמי את מה שאני כמהה לו. ובכל פעם חייכתי והשבתי שתבוא העת. באחד הביקורים שלי במינהלת של 'מאוחדת' שיתפתי את כפיר מלול – אז מנהל העיר רחובות וכיום המזכיר הראשי במחוז דרום, ברצונותיי. הוא התרגש וביקש ממני לקום עימו לאחד החדרים הסמוכים. בדרך הוא מלמל "אני מקווה שאמיר פה". והוא היה שם – ד"ר אמיר רבהון, רופא הנשים המחוזי קיבל אותי בחיוך. "ליזה רוצה להיות אמא", זרק כפיר לחלל האוויר, "תמשיך מפה", חייך ויצא. חייכתי במבוכה. ד"ר רבהון שאל מספר שאלות כלליות וביקש ממני לבצע בדיקות לקראת התהליך. "וכשיהיו לך הבדיקות ניפגש במרפאה – ונמשיך". כמה דקות לאחר מכן יצאתי עם חיוך ובעיקר עם דפיקות לב מואצות. חודש שלם לקח לי לעשות את הבדיקות. הייתי צריכה לדעת בתוך תוכי שאני שלמה עם כך, שאני באמת שם. כי אם את לא במקום הזה – אל תשחקי בנפש שלך. מצד שני – כל החיים הגשמתי לאחרים את כל החלומות, סייעתי, הייתי, הקשבתי – וידעתי בתוך תוכי שאם אני לא מסוגלת להגשים את החלומות והרצונות שלי – מה עוד נשאר? באותו הרגע הבטחתי לעצמי שה"מה יגידו" שרודף אותי ועליו התחנכתי – עובר לסוף הרשימה. ביי ביי 'מה יגידו'. אגב, הרי לא משנה מה תעשי – יהיה מי שידבר. אז שידברו. למי זה אכפת??".
איך המשפחה שלך הגיבה?
"אחי הבכור פיני היה מידי כמה לילות מצלצל אליי וצועק לי בטלפון כמה הוא אוהב אותי ומתחנן שאעשה ילדים. "אחותי, אני אוהב אותך ואני מת שתעשי ילדים. אל תסתכלי על מה יגידו, קומי, סעי לחו"ל, תחזרי בהריון, אני אומר לך זה הדבר הכי טוב בשבילך, את תהיי מאושרת. נשבע לך שאם הייתי יכול, הייתי עושה את זה. את יכולה, את אישה, תהיי אמא". הייתי צוחקת ואומרת לו: "כפרעליך 3 בבוקר, איזה כייף שאתה מאושר, יהיה בסדר". הוא היה מדבר על כך בכל הזדמנות. בשלב מסוים גם אחי אילן נכנס לתמונה ואמר לי ללכת על זה, למרות שבוודאי היו שמחים שהייתי באה בברית הנישואין לפני כן ומביאה ילדים ב"דרך המקובלת". ה"מה יגידו" היה חזק ממני. כשסיפרתי להם שקיבלתי החלטה לעשות זאת – להגשים את החלום הכי גדול ולהיות אמא – באמצעות תרומת זרע, לא היו מאושרים מהם. זרקתי לאחי 'אתה יודע, זה קצת יושב בראש שלא יהיה לתינוק אבא', הם אמרו שהם ישמשו לילדה אבות בנוסף לאבא שלנו ואבא שבשמיים. פיני הוסיף שהוא לא מוטרד 'כמו שאני מכיר אותך, הילד שלך לא ירגיש בחיסרון הזה, את תהיי האמא והאבא הכי טובים בעולם גם יחד, אני לא מודאג ואין לך מה להיות מודאגת'… כמובן שהיו עוד כמה חברים ומכרים שיעצו לעשות ילד, משום ששעון החול אוזל, אבל לא הייתי שם – וכשאת לא שם, שום עצה לא תופסת את המקום במוח, שום דבר שנשמע באוזן, לא נכנס לראש, אין לו תכלית. אישה צריכה להחליט להיות אמא בעצמה – ולעשות זאת בלב מלא, בשקט נפשי גדול וברצון עז. שם זה מתחיל באמת. אם אין לאדם הרצון לבצע שינוי, גם מאות יועצים מידי יום לא יועילו. החלטה צריכה לבוא ממך. רק ממך. וכשאת שם – אף אחד לא יזיז אותך. את כמו הר. עינייך, ראשך וכל גופך במטרה האחת: להיות אמא. בדיוק כמו שהרגשתי יום אחרי שחגגתי 39. ידעתי שמתנת יום הולדתי ה-40 תהיה שלי לעצמי כי כמה אפשר לכל העולם? גם לי מגיע להיות מאושרת, ויש אושר גדול מזה?".
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעניין העדתי. איך הורייך קיבלו זאת?
"שיתפתי את הוריי ואת אחיי וזכיתי לתמיכה מיידית מלאה. נכון, זו לא בשורה פשוטה להורים ממוצא גיאורגי, אבל ייאמר לזכות משפחתי שהם היו שם מהשנייה הראשונה. נכנסתי לחדר עם הרגשה משוחררת ופתאום נקישה בדלת. זה היה אבא שלי. "ליזה", הוא אמר לי, "את תביאי ילדים, נדאג להם – וזוגיות תבוא אחר כך" – ואז סגר את הדלת. אחרי כמה דקות אמא הגיעה וחיבקה, "אנחנו אוהבים אותך, תצליחי בעזרת ה', אנחנו איתך ולא יהיה חסר לילד כלום, אל תדאגי" אמרה. ברגע הזה נזלתי, התרגשתי כל כך. אם אלוהים ומשפחתי איתי – מי יכול עליי?? הדרך למשימה הייתה כל כך שלווה. חוץ מזה, שלא תתבלבל, בסופו של דבר העדה הגיאורגית היא העדה הכי מחבקת, מחברת, מאוחדת וחמה שאפשר להכיר – והמשפחה שלי היא הדוגמא לכך".
לסיום, מה לגבי זוגיות?
"תראה, תמיד אמרתי שאהיה אמא בגיל 40 או עד גיל 40. אינני זוכרת את המינוח המדויק. ואין ספק כלל: למילים שנכנסות לתת המודע יש כוח עצום, כשאת מוציאה משהו מהפה שלך – קחי בחשבון שזה יתממש. לטוב ולרע. בעבר הרחוק, עוד בשנות העשרה, סיננתי לאוויר העולם "אהיה האחרונה שאתחתן מבין חברותיי". כנראה שהברכה-קללה הזו מימשה את עצמה. הדבר נעשה, ומבחינתי הדרך עוד סלולה, אני יודעת שאתחתן ואני יודעת שזה יקרה בזמן הכי נכון עבורי. מתי? רק כאשר הקדוש ברוך הוא, אהוב ליבי, יחליט. הכל בידיו. אני יודעת שאני רוצה – אבל לפני כן, תן לי להביא לעולם את האוצר שלי, תן לי להתחיל חיים חדשים, להתענג על הריח הממכר של התינוקת שלי. אני יודעת שאהיה שלווה, זיווגי יגיע ואעמוד תחת חופה וקידושין. אין לי ספק שהזיווג ההגון לו ייחלתי כל חיי עם אדם ירא שמיים וטוב לבב – בוא יבוא".
