אמנות או נמות

כוכי מור, בת 60 פלוס, התאלמנה לפני כתשע שנים מבעלה ואהוב לבה, אם לחמישה, סבתא לחמישה עשר נכדים, מתוכם שלושה זוגות תאומים!! היא נולדה בתל אביב, הוריה עלו מסלוניקי לישראל. אביה עבד בנמל תל אביב וכשהנמל נסגר והועבר לאשדוד, המשפחה עברה בעקבותיו לעירנו היפה. היא התגוררה ברובע ב', למדה בבית הספר "גאולים" ובמקיף א'. בצבא שירתה בחיל הים, שם הכירה את בעלה ולאחר שלושה חודשים השניים כבר נישאו. בעלה היה איש צבא כל חייו אך בעיקר הגבר של חייה "עד שהמחלה לקחה לי אותו" היא אומרת בגעגוע. במהלך השנים עברו להתגורר בנצרת עילית בעקבות שירותו הצבאי בחיפה ולאחר מכן שבו לאשדוד.

כוכי עבדה במהלך השנים כמזכירה בחברות גדולות ולמרות שלא למדה אמנות באקדמיה, תמיד חשה בידיה את האהבה המבעבעת לאמנות, כך שבשעות הפנאי עסקה ברקמה ומקרמה של כל מזלות בני המשפחה. המפגש האקראי (אין מקרה בעולם, מקרה=רק מה') עם אמנות עיסת הנייר היה בביתה. כאשר שהתה בחופשת מחלה צפתה עם בעלה בטלויזיה וזיפזפה בין הערוצים. לפתע נתקלה בתוכנית הבוקר בגרמנית, לא הבינה מילה אך הבינה שמורה מלמדת את תלמידותיה אמנות עם נייר.

למרבה המזל, בעלה ממוצא יקה והוא מבין גרמנית. בתרגומו הסביר לה את דברי המורה, שלב אחר שלב כיצד מפסלים בנייר. "באותה תקופה" היא מספרת "לא היה הכל בגוגל כמו היום. חיפשתי מידע ונמשכתי לזה מאוד, רציתי להבין כיצד יוצרים את הפסלים המדהימים האלו מנייר. לקחתי בקבוק והתחלתי לנסות ולטעות שוב ושוב עד שהצלחתי. לקח לי שנה וחצי ללמוד לעומק ועד שהעזתי לפסל ולהראות לכולם. כשקיבלתי מחמאות הבנתי שאני אמנית פיסול בנייר".

היית חלוצה כאן בעיר?
"כן בהחלט, רציתי להפיץ הלאה את האמנות הזו, בעיקר כשהיא יפה ופשוטה והכל מנייר. נכנסתי לבתי ספר והתחלתי להעביר חוגים בחינם, התנדבתי עם עולות חדשות מאתיופיה ועם נשים בויצו, ראיתי את השמחה ואת היצירות המדהימות של כולן והרגשתי את חדוות היצירה, כפי שאומרים אמנות או נמות".

שהצלחת להתפרנס מהאמנות שלך?
"בהחלט.. כאשר הרגשתי שצברתי הרבה ידע וניסיון, פתחתי סדנאות בתשלום אצלי בבית והגיעו הרבה נשים. בעלי ז"ל עשה בשבילי את כל האדמיניסטרציה והלוגיסטיקה ואני התמקדתי רק באמנות״.

שספרי לי על מיצגים שלך שהתפרסמו
"היו המון, הצטרפתי לאיגוד האמנים, השתתפתי בתערוכות בבית יד לבנים ובמרכז מונארט. זכור לי מפגש עם נשים מוכות בקניון לב אשדוד דאז, שם הצגתי פסל של זוג, כאשר האישה שוכבת בצורה כנועה והגבר עומד מעליה ומניע אותה בחוטים. המיצג הזה גרם לתגובות נלהבות והזמין הרבה מבקרים למקום״.

בעקבותיו הכרת גם את גילה אלמגור וקיבלת פניה מרגשת מ׳שניידר׳. ספרי
"לאחר שהמיצג כאמור גרם לתגובות נרגשות, פנו אלי מבית החולים ׳שניידר׳ לילדים בפתח תקווה. פנתה אליי גילה אלמגור השחקנית, שהתנדבה במחלקה האונקולוגית, ושאלה אם אוכל להכין פסלים מעיסת נייר לכל הילדים החולים שחוגגים יום הולדת מידי חודש. הסכמתי בשמחה. מאז זה הפך למנהג קבוע."

כיצד היו המפגשים עם הילדים החולים?
"קשים מאוד מבחינה רגשית. גילה ביקשה שאכנס לכל חדר ואעניק את המתנה אישית לכל ילד והיה לי קשה מאוד. גילה הסבירה לי שאנחנו חייבות לפתח עור של פיל ולהיכנס. היו שם מחזות קשים ביותר. ילדים אחרי טיפולים, הורים חסרי אונים ואני מגישה להם בעל חיים קטן מעיסת נייר וחיוך מכל הלב".

יש מקרה ספציפי שלא תשכחי?
"בהחלט. באחת הפעמים עברתי מחדר לחדר לחלק את המתנות והגעתי לחדר של נערה בת 17 שהייתה בבידוד לאחר שעברה השתלת מח עצם. הראיתי לה מבעד לחלון הזכוכית את הפסל, עטוף בצלופן, ואיחלתי לה מזל טוב. נתתי לה נשיקה באוויר וסימנתי לה שאני משאירה את הפסל אצל האחות בחוץ ושתיקח אותו. היא נופפה לי והלכנו. כעבור חודש וחצי הגעתי שוב לחלק מתנות ובדקתי מה עם הבחורה אם לקחה את המתנה. לצערי גיליתי שהיא לא הספיקה, כי היא נפטרה. לא אשכח אותה לעולם".

כוכי המשיכה לפסל וללמד פיסול והסטודיו היה תמיד מלא תלמידות, מורות וגננות, ואווירת אמנות שמחה, עד שבעלה חלה ואז סגרה זמנית את הסטודיו על מנת לטפל בו. כשנפטר, סגרה את הסטודיו לחלוטין״.

מדוע סגרת את הסטודיו כשהוא נפטר?
"לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הצער על האובדן יחד עם העובדה שהוא ניהל עבורי הכל, האדמיניסטרציה, הלוגיסטיקה, ופתאום אני לבד. הייתי בדאון רציני, לא מצאתי מניע בתוכי".

וכיצד הקורונה השפיעה עלייך?
"דווקא בגל הראשון התעורר אצלי משהו מחדש, ישבנו בסגר ולא היה לאן לצאת והתחלתי שוב לפסל, לצייר, ליצור דמויות, ליהנות. כאשר יצאנו פתחתי חוג והגיעו המון תלמידות נשים, הרגשתי בפריחה. לאחר מכן באו גלים נוספים ושוב השהיתי הכל. אני מאמינה שזה כנראה יתעורר מחדש ואפתח חוגים וסדנאות כמו פעם, כי אמן נשאר תמיד אמן".

אז מה החלום כרגע?
"חלמתי להזדקן עם בעלי וחלמנו להגשים הרבה ביחד. כעת החלום שלי הוא בעיקר להיות בריאה ולחיות בנחת עם הילדים והנכדים, ואני מאמינה שהאמנות תפרוץ ממני שוב בקרוב".