עשרים ואחת שנים חלפו וכאילו אתמול. צחי איטח ז"ל ייזכר לנצח כחלל האחרון שנפל בלבנון זמן מועט לפני הנסיגה. מה היה אילו, מה יכול היה להיות, כיצד היה גדל ומתבגר, את כל אלו ניתן בנקל לראות בדימיון במיוחד לאור העובדה שדובר בילד מקסים ומוכשר, חלומה של כל אמא אמרה בעבר יפית אמו, שהתעתד להיות מוזיקאי מקצועי, אך חייו נקטעו באחת. גם עשרים שנה לאחר מותו, אין ולא תהיה נחמה. אך יש הנצחה תמידית וזיכרונות יפים, אשר נותנים כוחות.
הוריהם, יפית אמנית וסופרת ילדים ואריה איטח קב"ט העיריה הינם אנשים מאוד מיוחדים, אשר למדו לחיות לצד הכאב ולצבוע אותו בכל פעם מחדש.
צחי ז"ל נולד ב-7.10.1980 בדימונה, אח בכור לעמוס, אתי וליהי. בהיותו בן עשר עברה המשפחה להתגורר במצפה רמון בעקבות האב אריה, ששירת אז בצבא הקבע בדרגת סגן אלוף כסגן מפקד בית-הספר לקצינים. כאשר היה בכתה י' העתיקה המשפחה את מגוריה ליבנה.
צחי למד במגמה לקרימינולוגיה והצטיין בלימודיו. עבודת מחקר שהכין בסוציולוגיה, אשר זכתה לשבחים רבים, עסקה בנושא: המוטיבציה של בנים ללכת בעקבות אביהם ולשרת ביחידות קרביות.
אהבתו של צחי הייתה נתונה למוזיקה והוא היה מוזיקאי מחונן, שהחל לנגן על קלידים כבר בהיותו בן שש והגיע לרמה מקצועית. את מסיבת הסיום של כיתה י"ב בתיכון בו למד, הפיק בעצמו והשאיר אחריו כארבע מאות וחמישים פלייבקים מתנגנים ושמונה עשר שירים מוקלטים, ששר עם אחותו.
הוא גם התאמן בקביעות בקראטה והיה אהוד מאוד על כולם. לקראת גיוסו לצה"ל ביקש צחי לסגור מעגל ולהתנדב ליחידה שהקים אביו והתקבל לפלחה"ן, פלוגת ההנדסה של חטיבת 'גבעתי'. במרץ 1999 התגייס לצה"ל, במסגרת מסלול הכשרתו הגיע לשירות בקו בלבנון ופלוגתו הוצבה במוצב הבופור, בגזרה המזרחית של אזור הביטחון בדרום לבנון.
ביום שישי, 11.2.2000, בשעות אחר הצהרים המוקדמות, נורה טיל נגד טנקים מסוג טאו לעבר העמדה של צחי וחברו רועי כהן. כתוצאה מפגיעת הטיל נהרג צחי וחברו רועי נפצע. רק בן תשע-עשרה וארבעה חודשים היה בנופלו.
בכלי התקשורת בזמנו התפרסמה קריאתו של אריה אביו לראש ממשלת ישראל דאז, אהוד ברק, למהר ולהוציא את הבנים מלבנון. כשלושה חודשים לאחר נפילתו של צחי, נסוג צה"ל מלבנון לגבול הבינלאומי. עבור משפחת איטח זה כבר היה מאוחר מידיי. צחי נותר לנצח החלל האחרון מלבנון.
אתי אסאו (איטח) האחות השכולה של צחי ז"ל, מתגוררת כיום בקפריסין. היא בת 37 , נשואה באושר רב ליובל אסאו, אמא של ליאה ( 13) ואמה (10).
אתי האחות האוהבת זוכרת היטב את אותו יום נורא ובכל הפוסטים המרגשים שלה בפייסבוק היא פורטת על הלב בזיכרונות: "באותו יום שישי, שדות התפוזים הרחבים שהיינו נוהגים להשקיף עליהם מחלון הבית, היו שטופי שמש, כאילו זרועות האור של השמש התחברו לעלים והלב … הוא הרגיש שזה הכי יום לחיות . ואז, ברגע אחד חושך. בשעה שתיים בצהרי היום חושך מוחלט. בדיוק כמו שלא הגיוני שאין לנו אותך יותר, כך היה הגיוני בהחלט שראינו בשעת צהריים של היום את החושך הגדול והנורא עוטף את כולנו. החושך נצמד חזק אל כל חלקי הגוף, לא הותיר אצל אף אחד מאיתנו טיפת אוויר לנשום…הקול הזה שיוצא ממני באותם רגעים …המילים…האין מילים …החיים שיועדו לך אינם עוד. נשארנו שלושה אחים עם אין אחד גדול בידיים זעירות .
שלושה אחים שמנסים להתנקז למקום אחד …וכמה קושי . תמיד הפחיד אותי הרעיון שנצטרך להפוך למשהו נפלא ואולי בחלומות הצעירים של הנעורים אף למשהו יוצא מן הכלל כשכל הריסות הצער והכאב שוכבות על גבינו מבלי לתת לנוע . הילדות והנעורים שהיו נעלמו לכולנו יום אחד, ברגע אחד,בדיוק בנקודת הזמן בה אור השמש מרכך את קירות הבית שספגו קושי רב ופחד עצום שעטף ופקד אותנו מידי יום כי היית אי שם בלבנון הרחוקה ואז …ברגע אחד צנח ליבי.
נקישה בדלת, אבא יורד ולמראה העומדים בדלת מתרסק בגרם המדרגות ואמא אחריו, הרגעים הללו שהוא שואל והם מהנהנים בשלילה… הם לעולם לא יעזבו אותי..
זעקות שוברות לבבות ומרסקות שערי שמיים נשמעות בחלל הבית, ההד בולע את עצמו, אמא צורחת את כל הסיוטים שלה החוצה, היא בעיקר צורחת שזה לא הגיוני וגוררת את עצמה על רצפת המטבח לכיוון המקרר עליו הייתה תלויה ברכה שהוצמדה לזר פרחים שהשארת לה ליום האם..
ואבא, מנסה לשכנע, מתחנן את נפשו והם מהנהנים עמוק בתוך העמוק שלו שזהו… שאין לנו אותך יותר.. ואנחנו…שלושתנו צחי … עומדים מהצד… משקיפים…ברגעי צער עמוקים… כשהלם מוחלט אוחז בנו. אל מלא רחמים… מה עושים עכשיו …? אנחנו לא מצליחים לאפשר לבשורה להיכנס פנימה .
ואז אני מוצאת את עצמי זועקת בשקט שלי במרחבי הנפש בהד נטול קול …תגידו לי שכל זה סיוט אחד גדול ושזה אולי עניין של זוויות או כתובות שגויות או טעויות איומות ושתיכף החושך יעלם ושדות התפוזים שוב יופיעו ונזכה להביט בהם באור ונזכה שוב בך! אין גבול, כמה געגועים וזיכרון לובשים ופושטים צורה עם השנים. אלו שנים של מחסור ואהבה לאח שמת שחי בתוכנו כל כך. יש זיכרונות והם נושמים וחיים בתוך כל אחד מאיתנו כאילו לא עזבת".
במבט לאחור, כיצד השפיע עלייך מה שאירע?
"בגיל 16, התחושה העיקרית עימה התהלכתי בלב הייתה שנשארתי עם קומץ שמיים ביד, כי השמיים פשוט נפלו …ולא היה לי במה להיאחז. בנעורים הגיל הכל כך משמעותי והמעצב הזה, אלו היו שנים של חושך שמתחלף בזעזוע, שמתחלף בחרדה, שעטוף בגעגוע שלעולם לא יהיה לו סוף… הכל השפיע עליי עמוקות.
לא ידעתי מעולם מהותו של עצב ומאז אני מנסה לעשות שלום עם כל החלקים הכואבים שבי, נותנת לצער מקום, נזכרת ומתרפקת על זיכרונות מרפדי לב של ימים אחרים…"
האם חייך הפכו לעצובים או שדווקא השתדלת לשמוח ולשמח?
"במהלך השנים אני עוברת תהליך ריפוי עמוק של ליבי השבור והלום הצער, צלילי המוזיקה שצחי השאיר בוכים כאב ואנחנו יחד איתם, אבל אחרי שצחי עזב החלטנו לעטוף את חיינו בתפאורה יפה וזוהרת מאין כמותה, זוהרת בדיוק כמו צחי. אני ואחיי עמוס וליהי באנו בברית הנישואים, הבאנו לאור העולם חיים חדשים של אהבה והם מכירים היטב את דוד צחי הגיבור שיצא למלחמה ולא שב ממנה .
חווינו שיברון לב מבלי להישבר… צחי לנצח יישאר זיכרון מחוייך, וכך החיים של כולנו! אנחנו משפחה שחיה את יריעת חייה שנקרעת ונארגת מחדש פעם אחר פעם, כי אלה הם החיים עצמם והם חזקים מהכל !
צחי השאיר לנו יופי מעורר השראה להישען עליו. הוא השאיר לנו תובנה נפלאה ומרגשת, ואכן דבקנו בחיים! השתדלנו להפוך טובים יותר ובתנועה פנימית להסב אושר ומעבר למה שדמיינו שהזמן יכול לחולל".
מה לקחת מדמותו של צחי?
"צחי הוא שיר שאינו נגמר… הוא לחלוטין העמוד השקוף עליו נשען העולם שלי, חייו של צחי נקברו אך לעולם לא ימותו… הוא איתי בכל תחנות חיי, לא עוזב לעולם.
וצמחתי להיות מי שאני היום, בזכות העובדה שצחי השאיר אחריו אדמה זרועה וגם אחרי 21 שנים, הכל מוסיף לצמוח… וכך גם אני, מוסיפה לצמוח ולהצמיח אהבה, אמא לשתי בנות מקסימות, וכמו כל שלב בחיי דמעות אושר נמהלות בשמחה .
החיים הם דבר יפה עמוק וחזק ויש לזכור זאת תמיד. משפחתי הגרעינית ומשפחתי המורחבת הם מעיין של אהבה שרק הולך ומתגבר עם השנים והם העוגן הרגשי בליבי."
כיצד את חשה לקראת יום הזיכרון הנוכחי ,ללא מגבלות הקורונה?
"לצערי הרב, גם השנה לא אהיה נוכחת ביום הזיכרון, אני ומשפחתי נמצאים בשליחות דיפלומטית מטעם המדינה בקפריסין וגם השנה בשל נגיף הקורונה נאלץ להישאר מבלי לחבק פיזית את המשפחה האהובה שלי."
מהו המסר שלך למשפחות שכולות אחרות?
"חשוב לי במעמד המרגש הזה להעביר מסר לכל אותם אנשים שבליבם השמש מסרבת לזרוח בשל אובדן מצער, שאת הלב השבור בחרנו להפוך לכנפיים … בחרנו לראות אחרי השבר הנורא בחיינו את יופיים של החיים והגבהנו עוף, הפכנו טובים יותר, פיזרנו אהבה גדולה לסובבים אותנו, והחיבורים המרגשים שנוצרו מאז אותו יום, הפכו מרגשים ועמוקים והם בעיקר קושרים אותנו בחוטים דקים של תקווה בלב.
ביום הזה, בו מדינת ישראל מרכינה ראש ושותפה לכאב של אלפי משפחות שכולות, ההתכנסות הזו בימים הכואבים הללו מחברת, מתחברת. משפחתי ואני לא נצליח לעולם להביע במילים את שהלב חש כלפי עם ישראל שעוטף ומחבק, מוקיר ומעריך את זכרם של הנופלים. עם ישראל שממנו אנו שואבים כוח, הוא מפל רך על הרגשות של כולנו בהפגנת התנהגותו האצילית בימים כואבים אלו, הוא למעשה הנחמה שבלב".
