רוני אקריש (69), אב לשבעה ילדים וסב לעשרים ותשעה נכדים, הוא ייצור ייחודי בעולם ההשכלה הגבוהה היהודית. הוא נולד בעיר אוראן שבאלג'יריה, וכשהיה בן שש הוא עבר עם הוריו, לגור בפריז.
שני אירועים משמעותיים שעברו עליו בילדותו: רצח שארע מול עיניו באוראן, כשהיה בן חמש, ומכונית פג'ו 403 בצבע כחול בבעלות רופא, שנכנסה בו ברחוב, זמן קצר לאחר שהגיע לפריז, חזרו אליו שנים אחר כך, כפוסט טראומה, כשקיבל דום לב בביה"ח הדסה, בו עבד כאח הרדמה וטיפול נמרץ, ועל כך בהמשך.
עד להיותו בשנות העשרים לחייו היה רחוק מהיהדות. אביו שהיה פקיד בכיר במשרד התקשורת הצרפתי, והיה באלג'יריה מעט מסורתי, הצהיר עם ירידתו מהמטוס בפריז, שהוא "רוקן את כיסיו" מהיהדות. משפחתה של אימו, ביתו של קצין צרפתי, ולימים תופרת- על בבית האופנה המיתולוגי "קוקו שאנל", התבוללה.
בנערותו, לא רק שהוא התכחש ליהדותו, הוא שנא יהודים. שנאה זו באה לידי ביטוי, בין היתר, ביום הראשון ללימודיו בכיתה י"א, כשהבחין בתלמידה יפה שמצאה חן בעיניו. כשהתברר לו ששם משפחתה סספורטס ירק על הרצפה והפטיר קללה בגנות היהודייה. לימים, כשעסק בהסברה ישראלית בצרפת, התנצל בפני אותה בחורה מעל גלי האתר, למרות שלדבריו היא לא היתה מודעת כלל לתגובתו באירוע המדובר. זאת ועוד. הוא לא היה מודע לחגים כמו חנוכה ופורים, והתכנסותן של המתפללות לבושות המחלצות בבית הכנסת ביום כיפור, שמכונה בפי יהודי צרפת "יום הסליחה הגדולה", לא היתה בעיניו אלא תצוגת אופנה.
באותה תקופה הוא היה פעיל זמן קצר בתנועת הנוער "הצעירים הקומוניסטים" ובהמשך השתייך לשמאל הקיצוני, הטרוצקיסטי. בסוף שנות השבעים הוא סיים את לימודיו כ"אח הרדמה וטיפול נמרץ" ונרשם במסגרת "רופאים ללא גבולות" למשלחת לקמבודיה, כדי לסייע לקורבנות החמר רוז'.
בעודו מתגורר במעונות הסטודנטים וממתין לנסיעת המשלחת לפנום פן, הוא קיבל כתובות נאצה על גבי נייר טואלט כמו: "מגן דוד =צלב קרס" ו"יהודים לתנור" ובעקבות כך החליט ב-1979 לנסוע לת"א, "כדי לבדוק מה היא מדינת היהודים ומה אלה היהודים". כזה הוא אקריש, לא מסתפק במה שמספרים לו, אלא בודק את הדברים בעצמו.
במשך שלושים שנה עבד בבית החולים "הדסה עין כרם", שם החלה למעשה התקרבותו ליהדות, בעקבות שיחות עם הרב צבי יהודה הכהן קוק ז"ל, בו טיפל בשנתיים האחרונות לחייו. "הרב שאל אותי אם אני מכיר את אריסטו ופול ואלרי וכשהשבתי בחיוב הוא אמר 'אבל אתה עדיין צמא ורעב כי שתית רק מבארות זרים. תתחיל להשקות את עצמך מבארות עצמיותך ויום אחד תשקה אחרים', וכאן "נפל לי האסימון". בתמיכת אשתו הוא עבר לעבוד חצי משרה ובמשך שבע שנים למד בישיבה מחשבת ישראל, הלכה וגמרא, וסיים לימודי תואר ראשון ב"מדעי היהדות" באקדמיה בפריז.
לקריית ארבע הוא הגיע לראשונה ב-1982 בטיול שארגן משמר הגבול כהוקרה לצוות הרפואי שטיפל בחבלן סלימאן חירבאווי, שנפגע והתעוור במהלך פיגוע שבצעו חברי המחתרת היהודית בשלושה ראשי ערים, חברי אש"ף, בגדה. שכשראה את תנאי החיים של היהודים בחברון אמר לעצמו שהוא לא יגור שם. לימים, בעקבות פגישה עם ראש מועצת קריית ארבע, שבישר לו על בניית שכונה חדשה בקרית ארבע, עבר עם משפחתו להתגורר שם במשך שלושים ושבע שנים ונשא בגאווה את התואר "מתנחל". הוא עבר שלושה אירועי לב: בבית, באמבולנס ודום לב בו לקה, בשעת העבודה בבית החולים, וגרם לו למוות קליני. חבריו לצוות הרפואי החיו אותו והצילו את חייו. "כשזה קרה חוויתי שוב את שני האירועים הטראומתיים מילדותי. כשחזרתי לחיים היתה דממה וראיתי מסביב למיטתי את כל חברי הצוות. כעבור דקות, כשהם סיפרו לי שפירכסתי ומתתי, הבחנתי בקצה עינו של אחד הפרופסורים שאמר לי 'ברוך שובך אלינו', בדמעה". גם אירועי הלב לא הפסיקו את פעילותו והוא הוכחה מבחינה מסוימת שיש חיים אחרי המוות. זאת כי הוא המשיך, בין השאר, ללמד ב"קפה דעת" ובמספר מכונים למדעי היהדות, להשתתף בפורומים ישראלים מחשבתיים ולכתוב בלילות ללא לאות.
גולת הכותרת של פעילותו היתה ייסודה לפני שש שנים, של האוניברסיטה העממית החינמית, "קפה דעת" בירושלים". זהו, לדבריו, מיזם שמטרתו הנגשת ידע לציבור הרחב, ללא הבדלי גיל, מין ואמונה, במגוון תחומים, לצורך הרחבת הדעת והאופקים, ובחינם. מעבירי התכנים הינם מטובי המרצים. "קפה דעת" ממוקם ב"יד בן צבי", והמספרים המשקפים את היקף פעילותו מרשימים ביותר. מאז הקמתו הרצו במסגרתו קרוב לשלוש מאות מרצים. בכל הרצאה נוכחים בממוצע כמאתיים איש. כל ההרצאות זמינות לצפייה בערוץ היו- טיוב של המיזם. מספר הרשומים לערוץ הוא מעל לחמשת אלפים איש ומספר הצפיות החודשיות בו מגיע עד לחמש עשרה אלף. כעת הוא פועל להקמת הסניף הראשון של "קפה דעת" באשדוד, אליה עברו לגור בני הזוג אקריש באוגוסט האחרון ולגייס אליו גם מרצים מקומיים במגוון תחומים.
בני הזוג בחרו להעתיק את מגוריהם לאשדוד, אותה היכירו היטב מביקוריהם במשך כל השנים אצל קרובי משפחתם שמתגוררים בה. " תרמתי את חלקי בהתיישבות ועכשיו אני רוצה יותר שלווה. באשדוד הכל בהישג יד והחוף נפלא", הוא אומר.
