יש רגעים שבהם המילים נתקעות בגרון, כי נדמה שהמציאות חזקה מדי, כואבת מדי, ובעיקר – בלתי נתפסת. בחודש אחד בלבד איבדנו שלושה בני נוער, שכל אחד מהם נשא עיניים מלאות תקווה לעתיד. שלושה ילדים שחוו בדידות חברתית וחרם – ולא קיבלו את הסביבה התומכת שהייתה יכולה לשנות את מסלול חייהם.
אנחנו יכולים לקרוא לזה "קשיים חברתיים", "התמודדות בגיל ההתבגרות", או כל שם מכובס אחר. אבל האמת פשוטה וקשה: חרם הוא אלימות.
אלימות שקטה. נעלמת. אלימות שאינה מותירה סימנים על העור – אלא על הנפש.
במדינה שבה אנחנו נחלקים על כל נושא כמעט, יש אמת אחת שאי-אפשר להתווכח איתה: כאשר ילדים נפגעים בגלל חרם – כולנו נכשלנו.
ואז עולה השאלה שאף מבוגר לא יכול להרשות לעצמו להתעלם ממנה: כמה זמן עוד נחכה? כמה ילדים עוד ייפגעו עד שנבין שזה בידיים שלנו – המבוגרים?
כאשת חינוך וכיועצת לשוויון מגדרי, קשה לי לעבור על המציאות הזו בשתיקה. חרם הוא לא "שטות של ילדים". הוא לא "יעבור לבד". הוא תהליך שמוחק ילד או ילדה מבפנים. הוא מפורר את תחושת הערך העצמי, את תחושת השייכות – ואת התקווה.
ולכן אני פונה היום אל שלוש קבוצות של מבוגרים: למורים ולמנהלים: אל תגידו "זה יסתדר". ילד שיושב לבד. ילדה שאף אחד לא מדבר איתה. מצחקקים עליה. מתעלמים ממנו. אלו סימני אזהרה – לא רגעים חולפים. זוהי אחריות חינוכית וחברתית ליצור מרחב רגיש, עירני ומחבק. לדבר על הכללים. לא להתעלם. להתערב.
להורים של הילדים שפוגעים או מחרימים: אל תגידו "הילד שלי לא כזה". ילד שפוגע בחברו – לומד כוח. לומד שלצחוק על מישהו נותן לו מעמד.
זה הזמן לשאול: מה הוא שומע בבית? איזה מסר הוא מקבל לגבי כבוד הדדי? איך אנחנו מגיבים כשהוא מזלזל באחרים?
ולכל אחד ואחת מאיתנו כחברה : למה רק אחרי אסון אנחנו מתעוררים? חרם מתרחש עכשיו – בכיתה ליד, בשכונה ממול, בסביבת העבודה, ברשתות. הילד שלכם, האחיינית שלכם, ילד של חברים – אולי חווים את זה ולא מעזים לספר. הגיעה העת לדבר על זה כל השנה, לא רק כשזה מגיע לכותרות.
למה רק אחרי אסון אנחנו מתעוררים? חרם מתרחש עכשיו – בכיתה ליד, בשכונה ממול, בסביבת העבודה, ברשתות. הילד שלכם, האחיינית שלכם, ילד של חברים – אולי חווים את זה ולא מעזים לספר. הגיעה העת לדבר על זה כל השנה, לא רק כשזה מגיע לכותרות.
הבשורה המעודדת היא שיש לנו כלים. יש לנו ידע. יש לנו אחריות – ויכולת אמיתית לשנות. אבל לשינוי יש תנאי אחד: לא נשתוק. לא נקטין. לא נצדיק. נבחר להתערב. לבחור לראות. לבחור להקשיב.
דמיינו מציאות שבה כל ילד וילדה זוכים למורה שמבחין בהם, להורים שמבינים שגם עליהם מוטלת האחריות לעקור אלימות חברתית מהשורש, ולחברה שלא נותנת לחרם לגדול מתחת לרדאר.
זו מציאות אפשרית. היא בידיים שלנו. אנחנו לא יכולים להשיב את מי שאיבדנו. אבל כן יכולים – וצריכים – לפעול כדי שהסיפור הבא לא ייכתב.
