בתורה מופיע הציווי על חג הסוכות בכמה מקומות. בפרשת אמור נאמר: "בסכֹּת תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסכֹּת. למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מב–מג). באותה פרשה נכרכת השמחה בארבעת המינים: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ). בפרשת פנחס מפורטים קרבנות החג (במדבר כט, יב–לד), ובפרשת ראה נאמר: "חג הסכֹּת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך, ושמחת בחגך" (דברים טז, יג–יד), ואחריו: "כי יברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח" (שם, טו). מכאן עולות שתי שאלות. הראשונה: מדוע המצווה נקשרת לפעולת "ישיבה" ("בסכֹּת תשבו"), ולכאורה היה צריך לכתוב "תגורו בסוכה"? השנייה: מדוע מצוות השמחה מודגשת דווקא בסוכות, והרי גם בשאר החגים אנו מצווים לשמוח, ובני ישראל נענשו "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כח, מז), פסוק שמתייחס לכל מצוות התורה?
בשאלה הראשונה נראה שבלשון המקרא "גור" מציין בדרך כלל שהייה ארעית, כמו "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כג, ד), ואילו "ישיבה" מציינת התיישבות קבועה, כמו "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" (בראשית לז, א). המשמעות היא שהסוכה אינה חוויה זמנית של מחנאות אלא דירה של ממש, ומכאן דרשו חז"ל "תשבו כעין תדורו" (סוכה כו ע"א). לכן ההלכה היא ש"כל שבעת הימים יעשה אדם סוכתו קבע וביתו עראי" (סוכה כח ע"ב). הישיבה קשורה גם לביטחון: "וישבתם בטח" נאמר על מנוחה בארץ (דברים יב, י), ו"וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים א ה, ה) מתאר שלווה. מי שיוצא מבית האבן אל הסוכה החלשה בעונת הסתיו מכריז שביטחונו בהשגחת ה' ולא בקירות. בנוסף, ישיבה מתארת שהייה ממושכת ומשמעותית ולא פעולה חד־פעמית כמו נטילת לולב, ולכן היא מתאימה למצווה שבה האדם חי בתוך המצווה עצמה.
בשאלה השנייה, ההנחה שרק בסוכות יש מצוות שמחה אינה מדויקת. גם בשבועות נאמר "ושמחת לפני ה' אלהיך" (דברים טז, יא), והרמב"ם פוסק שמצוות השמחה חלה על כל הרגלים, כולל פסח (הלכות יום טוב ו, יז–יח). ההבדל הוא בעוצמה ובתדירות: בסוכות השמחה מוזכרת שלוש פעמים, "ושמחתם" באמור, ו"ושמחת בחגך" ו"והיית אך שמח" בראה. לכן התפילה קוראת לחג "זמן שמחתנו", ולכן הייתה בו שמחת בית השואבה, ש"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" (סוכה נא ע"א). יש לכך כמה הסברים. ראשית, החג חל בגמר האסיף, שעת השפע שבה גדל הסיכון לשכוח את ה', והתורה מזהירה "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת… ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך" (דברים ח, יב–יד). דווקא אז היא מצווה לשמוח "לפני ה'" ולהכיר שהשפע ממנו. שנית, החג בא מיד אחרי ימי הדין והכפרה, שבהם הקב"ה רוצה את תשובתנו, ולכן זו שמחתו של מי שנמחלו עוונותיו, ובכך מתקיים "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (תהלים ב, יא). שלישית, כשם שחתן ביום חופתו נמחלים עוונותיו (ירושלמי ביכורים ג, ג), כך אנו אחרי יום הכיפורים מגיעים לשיא השמחה. רביעית, השמחה כרוכה ישירות במצוות החג, ובראשן ארבעת המינים, כפי שנאמר "ולקחתם לכם… ושמחתם לפני ה' אלהיכם".
ובאשר לפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה", הוא אכן מלמד שהשמחה בעבודת ה' היא עיקרון כללי לכל המצוות, כמו שנאמר "עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה" (תהלים ק, ב), והרמב"ם כותב שהשמחה בעשיית המצוות היא "עבודה גדולה" (הלכות לולב ח, טו). אך בשלושת הרגלים העיקרון הופך למצווה מפורשת עם ביטויים מוחשיים: קרבנות, עלייה לרגל, אכילה ושתייה. סוכות הוא שיאם, כי בו מתאחדות שמחת האסיף, שמחת הסליחה ושמחת המצוות, והוא בא ללמד את האדם לשמוח בעבודת ה' גם בשאר ימות השנה.
שני המענים נפגשים בנקודה אחת: השהייה הממושכת בסוכה היא בדיוק המקום שבו נחווית השמחה. מי שנמצא בסוכה ימים שלמים, אוכל בה, לומד בה ומשוחח בה, מרגיש שהיא ביתו, ושם השמחה הרוחנית מתגלה. וכאשר בסוף החג, בתפילת מוסף של שמיני עצרת, נתחיל לברך "משיב הרוח ומוריד הגשם", נבטא את התלות בה' שאותה חיזקנו בישיבה בסוכה, תחת הרקיע ובלי הגנת הקירות.
המסר העולה מכל זה הוא שהישיבה בסוכה אינה רק ישיבה פיזית, אלא עצם השהייה והתעכבות בסוכה. בחג האדם מצווה להיות בסוכה כמה שיותר, לאכול בה, לשתות, לישון, ללמוד תורה ולשוחח בה, ולהפוך אותה לביתו לשבעת הימים. הרמב"ם מתאר את המצווה כך: "כל שבעת הימים אוכל ושותה ומטייל ושונה בסוכה וישן בסוכה" (הלכות סוכה ו, ה). לכן הברכה היא "לישב בסוכה", והיא מכוונת לכל שהייה בה לפי גדרי ההלכה, ולא רק לפעולת הישיבה עצמה.
מבחינה הלכתית, מברכים "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה" כשאוכלים סעודה קבועה בסוכה, כלומר אכילת פת (לחם) בשיעור של יותר מכביצה. הוא הדין למזונות בשיעור זה, לפי הפוסקים שמחייבים סוכה בהם. את הברכה מברכים פעם אחת בתחילת הסעודה, ואין צורך לברך שוב בכל פעם שנכנסים לסוכה במהלך הסעודה. אם יצא אדם מהסוכה בתוך הסעודה וחזר בכוונה לאכול שם, הברכה הראשונה עדיין חלה. בכל סעודה קבועה חדשה מברכים מחדש, גם אם ישב בסוכה קודם. על שינה, על שהייה, על לימוד ועל אכילת פירות או שתייה בלבד אין מברכים, אף שאדם חסיד יעדיף לאכול ולשתות בסוכה גם דברים אלה. בליל החג הראשון חובה לאכול בסוכה כזית פת, ואם יורד גשם ההלכה מפורטת ויש להתייעץ עם רב. בליל החג הראשון מברכים גם "שהחיינו", בקידוש, אחרי הברכה "לישב בסוכה". בארץ ישראל נוהגים כך בליל החג הראשון בלבד, ובחוץ לארץ בשני הלילות הראשונים. בליל החג הברכה "לישב" נאמרת בקידוש, לפני "המוציא". בסעודות שבהן אין קידוש נוהגים כמנהג העדות, יש שמברכים "לישב" לפני "המוציא" ויש אחריה, ולכן כדאי לנהוג כמנהג הקהילה ולהתייעץ עם רב בשאלות מעשיות.
וכך, בישיבה ובשהייה בסוכה, בחוץ ולא בבית המוגן, אנו לומדים לשמוח גם בקושי ולחזק את אמונתנו בה'.
חג שמח וסוכה מבורכת.
