משה ואהרון – שותפות המשלימה חסרונות
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וִישַׁלַּח אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לֹא־שָׁמְעוּ אֵלָי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו, י-יב).
משה רבנו, בנם של עמרם ויוכבד, נולד לאחר ששה חודשים ואז, כעבור שלושה חודשים, אמו שמה אותו בתוך תיבה ביאור. בת פרעה יורדת ליאור ורואה תיבה ביאור ושומעת קול תינוק בוכה שבוקע מתוך התיבה. היא לוקחת אותו לבית פרעה ושם גדל משה. המדרש מספר (שמות רבה א, לא; תנחומא שמות, פרק כז) שיום אחד לקח משה את הכתר מעל ראש פרעה. יועצי פרעה אמרו לו שמא זה יחליף אותו וינהיג את בני ישראל. עשו לו מבחן לחכמתו: שמו לפני שתי קערות – אחת עם מטבעות זהב ושנייה עם גחלים. משה שלח ידו למטבעות, אולם גבריאל המלאך הסיט את ידו לגחלים, על מנת להצילו. אז משה שם את ידיו בפיו, וכתוצאה הוא נהיה כבד פה וכבד לשון ("גמגמן").
משה חושש שיתקשה לבצע את שליחותו ולא יוכל לדבר מול פרעה, ולכן הוא מנסה להתחמק מהשליחות. ראינו בפרשה הקודמת שהקב"ה עשה לו שלושה אותות: מטה שהפך לנחש, ידו נהייתה מצורעת ונתרפאה, ומים שהופכים לדם. על ידי אותות אלה עם ישראל האמין במשה ובקב"ה.
נשאלת השאלה: מדוע הקב"ה לא עשה נס נוסף? לרפא את משה מה"גמגום" שלו? במקום לרפא את משה, הקב"ה אומר לו שאהרון אחיו יהיה הדובר, ומשה תמיד יהיה בקשר עם הקב"ה.
והנה הנקודה המדהימה: הקב"ה לא רק לא ריפא את משה, אלא בעצם גרם לחיסרון הזה דרך גבריאל המלאך כדי להציל אותו בילדותו. אם כך, החיסרון הזה היה חלק מהתוכנית מלכתחילה – לא משהו שמצריך תיקון, אלא כלי שדרכו ילמד המסר של שותפות.
יש כאן מסר חזק הקשור לכל אדם בהתנהגותו בחברה ובבית: לקשר שבין איש ואשה. משה ואהרון היו שותפים בהנהגת בני ישראל במשך תקופת השיעבוד ואף אחר כך במשך 40 שנים במדבר. אהרון השלים את החיסרון של משה. אף על פי שמשה גדול הנביאים, מושלם בכל, ובגיל 120 לא כהתה עינו ולא נס ליחו – עדיין היה זקוק לאהרון אחיו. יחד משה ואהרון שקולים כשמואל הנביא. יחד הם משלימים זה את זה.
משה מלמד אותנו שזוגיות בנויה על התובנה הבאה: לכל אדם יש חוזקות וחולשות, והשותף שלו (אשתו) משלימה את חסרונותיו. אפילו משה לא יכול היה לעשות את משימת הדיבור לפני פרעה, ואהרון אחיו מילא אותו.
הקב"ה השאיר את משה עם החיסרון של ה"גמגום" כדי שנלמד ששותפות בהשגת היעד היא מתכון להצלחה. הצד השני בשותפות משלים אותנו, וכך כל אחד גמיש כלפי השני ומבין שהוא משלים אותו. גדולת משה באה לידי ביטוי שבענווה רבה, הציג את החיסרון שלו "כבד פה וכבד לשון" – "ערל שפתיים" – לפני הקב"ה. משה מלמד אותנו שצריך לדבר עם הקב"ה, שבעל צריך לדבר עם אשתו, ששותפים צריכים לדבר אחד
עם השני, וכך מוצאים פתרון.
שבת שלום
