"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'" (במדבר ו, ב)
אנו נמצאים בתוך ימי התשלומין של חג השבועות, הימים שבין ז' בסיון עד י"ב בסיון. בשלושת הרגלים ניתן היה להביא קרבנות חגיגה לאורך כל ימי החג, אך שבועות שהוא יום אחד בלבד זכה לפיצוי מיוחד — שישה ימים שבהם עדיין ניתן להקריב. יוצא שמבחינת הקרבנות נפרס שבועות על פני שבוע שלם. ואין זה מקרה, שכן קדושת אור מתן תורה אינו אור של רגע, הוא ממשיך ומשפיע. ימים אלו הם כמו גלים של אור, אור התורה שממשיכים לצאת מהמעמד הגדול, ואנו עדיין שואבים מקדושת יום מתן תורה. (הלכה למעשה שבשל הקורבנות שהיו מקריבין, היום נוהגים לא לומר תחנון בימים אלו).
וזה עצמו מה שפרשת נשא מלמדת אותנו. הפסוק אומר: "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ… וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם" (במדבר ה, ב-ג). הנימוק תכף בצידו — כי ה' שוכן בתוכם. הקדושה אינה דרישה יבשה, היא נובעת ישירות מנוכחות השכינה שהתגלתה במתן תורה. ומחזק אותו הפסוק בפרשת כי תצא: "וְהָיָה מַחֲנֶךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" — אם תכניס טומאה, השכינה מסתלקת.
הרמב"ם מונה את המצווה כחיוב לשלח טמאים מן המחנה, אך חז"ל הרחיבו הרבה מעבר לדין טכני. הם למדו חובה כוללת על כל יחיד בכל מקום ובכל זמן לשמור על קדושת גופו ומחשבותיו — שכן כל אדם הוא מחנה בפני עצמו, משכן לשכינה. מכאן נגזר הרעיון המפורסם: רמ"ח אברים כנגד רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצוות לא תעשה. הגוף כולו מרותם לעבודת ה' ואין אבר שאינו שייך לקדושה — קדושה זו קיבלנו על עצמנו במעמד הר סיני.
מתוך כך מובן מדוע פרשת נזיר סמוכה לדיני המחנה. המחנה הוא הכלל — חובת הקדושה הציבורית. הנזיר הוא הפרט — מי שבוחר מרצונו החופשי להוסיף קדושה על עצמו. התורה מונה לו שלושה דברים שנאסרים עליו: יין וכל היוצא מן הגפן, תגלחת השיער, וטומאת המת. שלושה גדרות המקיפות את הגוף, את החושים ואת הנפש. הנזיר אינו בורח מן העולם — הוא מקדש את עצמו בתוכו.
וכאן באה ההפטרה ומעמיקה את העניין. סיפור שמשון שבספר שופטים (יג) מספר כיצד מלאך ה' בישר לאשת מנוח שתלד בן, וציווה: "כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן". שמשון הוא נזיר מן הרחם, קדושתו לא רק שנבחרה על ידי אימו, והיא ניתנה לו משמים. הפטרה זו מלמדת שיש שתי דרגות בנזירות: זו שהאדם בוחר לעצמו, וזו שהקב"ה בוחר עבורו. ושתיהן באות מאותו מקור — הרצון האלוקי שהאדם יהיה קדוש ומופרש לשם ה'.
וכשם שימי התשלומין ממשיכים את אור חג השבועות ומאפשרים לכל אחד לדבוק בו לפי כוחו ולהנחיל בנו את קדושת החג, כך קדושת הנזיר היא ה"תשלומין" האישיים של כל יחיד — הדרך שבה הוא ממשיך לשאת בתוכו את מעמד הר סיני, יום אחר יום. שמואל הנביא היה נזיר מבטן והוא הגיע לרמה עד שנאמר עליו שהוא שקול כמשה ואהרון. מלמד אותנו שמואל הנביא, בנם של אלקנה וחנה הנביאה שפרשת נשא דורשת מאיתנו לנשא את עצמנו אחר קבלת התורה. פרשת השבוע מלמדת אותנו על העבודה הפנימית ומתן תורה וקבלתה בכל יום.
שבת שלום
