חנוכת הנשיאים מתוארת בספר במדבר פרק ז', בפרשת נשא. לאחר בניית המשכן, בעת חנוכת המשכן, הקריבו נשיאי השבטים קרבנות ונתנו מתנות לעבודת הלווים. קרבנות הנשיאים הוקרבו בתחילת חודש ניסן, החל מא' בניסן ועד י"ב בניסן. קרבנות הנשיאים ומתנותיהם היו זהים: קערת כסף אחת שלושים ומאה משקלה, מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש, שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה – וכן עולות, חטאות ושלמים. הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן שהסכימו עליו יחד מיוזמתם, ללא ציווי מפורש מהקב"ה. כשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. (רש"י במדבר ח, ב בשם תנחומא בהעלותך ה) הקרבנות של הנשיאים באו מיוזמתם, ללא ציווי – אם כן, אהרן לא "הוחסר" ממצווה שנצטווה עליה, אז מדוע חלשה דעתו? הרמב"ן (במדבר ח, ב) אף מחדד את הקושיא מצד שני: מה טעם לחלישות הדעת הזו? והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים! ובכלל היתכן שלכעורה אמונתו חלשה
בכך שלא השתתף במצווה ?
ןהתשובה היסודית היא שאהרן לימד אותנו כמה אדם צריך להיות תאב למצוות – ומאוכזב כאשר אינו זוכה לעשותן, אפילו כשהמצווה לא הייתה מוטלת עליו מלכתחילה. הרצון לקחת חלק במצווה הוא עצמו ערך עצום, ועל כן חלשה דעתו – לא מתלונה, אלא מתשוקה אמיתית.
הקב"ה ראה את הצמאון הזה ונחמו בנחמה שגדולה מכל קרבן. כפי שמביא הרמב"ן מהתנחומא (בהעלותך ה) ומבמדבר רבה (טו, ו): "אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן 'אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו – וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם'."
לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו – כלומר זכה אהרן במצווה שאינה תלויה בבית המקדש, הדלקת נרות חנוכה לדורות עולם. ואף על פי שכל זכרון הצרות יבטל, שנאמר "כי נשכחו הצרות הראשונות" – ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם." (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פ"ב) – וכן חנוכה בכלל זה. וטעם הדבר: חנוכה ופורים ניתנו לישראל בזכות מעשיהם הטובים – שחרפו נפשם על האמונה הטהורה בחנוכה.
רצון לעשות מצווה שקול כמצווה, ויש לו שכר אינסופי – ולכן זכה אהרן, שכל רצונו היה לקחת חלק, במצווה אינסופית שלא תיבטל לעולם.
שבת שלום
