שבת זו נקראת "שבת שובה" על שם ההפטרה הפותחת במילה "שובה" – הפסוק מספר הושע (יד, ב): "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ". "שובה" הוא פועל ציווי, ו"עד" מלמד שה' עומד כביכול במרחק, והאדם נדרש לשוב עד המקום שבו הוא נמצא. ההפטרה מסתיימת בקטע קצר מספר מיכה (ז, יח-כ), על ה' הנושא עוון ומשליך את חטאות עמו במצולות ים. חז"ל, במדרש פסיקתא דרב כהנא, דרשו על פסוק זה שגדולה התשובה עד כדי כך שהיא מגעת עד כסא הכבוד.
ודווקא כאן, בשם השבת הזו, טמון שורשו של כח המחילה של יום הכיפורים עצמו. שמה – "שבת שובה" – אינו רק כותרת נלווית, אלא מבטא את עצם המנגנון הרוחני שמאפשר את הכפרה: הקריאה "שובה ישראל" היא התנאי שמעורר את הרחמים, וברכת השבת הזו היא-היא המקור שממנו שואב יום הכיפורים את כוחו לכפר. כלומר, לא הכפרה קודמת לתשובה, אלא התשובה – המסומלת בשם שבת שובה – היא שמזמינה ומפעילה את הכפרה.
שבת זו מסמנת את אשר נדרש מהאדם להכין את עצמו לקראת יום הכיפורים.
כתוב בפרשת אחרי מות שביום הזה יכפר הקב"ה על כל חטאות האדם, וחז"ל מסבירים שעצם היום עצמו מכפר על האדם ומטהר אותו – אך כפרה זו מותנית: היום מכפר מאליו רק על עבירות שבין אדם למקום. עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עליהן, עד שיפייס האדם את חברו וישיב את אשר עיוות כלפיו. כלומר, "עצם היום" פועל את פעולתו רק אחרי שהאדם עשה את המוטל עליו כלפי הזולת – הכפרה העצמית של היום היא שלב שני, הבא בעקבות תיקון בין-אישי, ולא תחליף לו.
והשאלה מתבקשת: מדוע אין עוד ימים כאלה נשגבים, שעצם היות האדם בהם מטהרת אותו וכל עוונותיו נמחלים?
לאמיתו של דבר, יש יום כזה גם ברמה הפרטית – חז"ל אומרים שאדם שמתחתן, כל עוונותיו נמחלים לו ביום חתונתו. אולם ברמה הכללית, ברמת האומה כולה, השאלה נותרת בעינה: מדוע רק יום אחד בשנה?
התשובה עשויה להיות טמונה בסגולת היום וייחודו. יום כיפור הוא יום של סליחה וכפרה מוחלטת, שבו האדם עומד לפני הקב"ה בתשובה כנה. ה"שטן" לא יכול להיות "מקטרג" – התובע במשפט השמימי, המזכיר את חטאי האדם – ביום שבו כל העם עוסק בתשובה, תפילה ווידוי; אין מקום לקטגוריה, שכן עצם התשובה "מנטרלת" את הקטרוג. רמז לכך נלמד בתלמוד הבבלי, במסכת נדרים (לב ע"ב): אותיות המילה "השטן" בגימטריה שוות 364 – כלומר, מספר ימות השנה (החמה) פחות אחד.
הרעיון הוא שלשטן יש "רשות" לקטרג 364 ימים בשנה, אך ביום הכיפורים עצמו אין לו רשות לקטרג. יום אחד בשנה שבו בני ישראל דומים למלאכים – לא אוכלים, לא שותים, עוסקים ברוחניות בלבד – ולכן אין לשטן "אחיזה" בהם.
אך ישנו משהו מיוחד ביום זה שלא מצאנו בימים אחרים, והוא נעוץ בשורשו ההיסטורי.
כאשר בני ישראל יצאו ממצרים וקיבלו את התורה, בו' בסיוון, עלה משה להר סיני. הוא ירד בי"ז בתמוז, וראה את בני ישראל חוטאים בחטא העגל – ואז שבר את הלוחות. למחרת, בי"ח בתמוז, עלה משה שוב, למשך ארבעים יום של תפילה ותחנונים על העם. בכ"ט באב, בתום אותם ארבעים יום, ציווה הקב"ה למשה לסתת לוחות חדשים. באחד באלול עלה משה שוב, הפעם עם הלוחות, לארבעים יום נוספים – ושהייתו האחרונה בהר הסתיימה בעשירי בתשרי, אז מחל הקב"ה לעם על חטא העגל, ומסר למשה את הלוחות השניים.
זהו, אם כן, היום שבו משה רבנו ירד מן ההר עם הלוחות השניות, לאחר שנתכפר לעם על החטא החמור מכולם. זו אינה סליחה "מנגנונית" ומופשטת, אלא יום שנצרב בזיכרון הקולקטיבי כיום שהוכיח את עצמו כמסוגל לסליחה מוחלטת – ולכן הוא חוזר ומתעצם בכל
שנה מחדש.
תשובה אפשרית לשאלה:
הייחודיות של יום הכיפורים נובעת, אפוא, מעצם המחילה שניתנה בו לעם ישראל על חטא העגל, ומעצם הבטחתו של הקב"ה שהיום הזה מכפר – הבטחה שמקורה, כפי שראינו, כבר בקריאת "שובה" של שבת זו, ושמותנית, כמו אז, בכך שהאדם משלים תחילה את חלקו שלו.
כתיבה וחתימה טובה.
