היה חם. אפילו מאוד. היו תלונות, ובצדק – אבל חום כזה אי אפשר לחזות חודשים מראש. בסופו של דבר, העיקר הכוונה – והכוונה כאן הייתה טובה, מרגשת ומדויקת. עשרות אלפי המשתתפים שהגיעו הם ההוכחה לכך. הופעות חיות, אמנים גדולים, אווירה פתוחה, כניסה חופשית ונגישות לכולם – חגיגה אמיתית של תרבות.
אבל השנה, כמו בשנתיים האחרונות, יש עננה מעל כל שמחה. אנחנו עדיין בעיצומה של המלחמה בעזה. יש חטופים שעדיין מוחזקים במנהרות – יקרים ואהובים, שכל אחד מהם עולם ומלואו. במשך שנתיים כמעט ולא היו הופעות – לא בעצמאות, לא בקיץ – והשגרה התרבותית שלנו הוקפאה.
ועכשיו, כשאנחנו שוב מתכנסים לשיר, לרקוד ולחגוג – השמחה מהולה בעצב עמוק. בכל צליל, בכל מנגינה, יש גם תפילה חרישית לשובם של כולם הביתה.
כמו שאמרו לפניי – את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק. מוכרחים להמשיך לנגן, גם אם הלב שבור, גם אם העיניים רטובות. לנגן ולשמוח – בתקווה שיום אחד, בקרוב, ננגן ונשמח כולנו יחד, על שחרור כל החטופים וביחד איתם.
