עשרים וארבע שעות ביממה, ובמיוחד מאז השבעה באוקטובר, כולנו חרדים למשמע "הותר לפרסום", שיספר על עוד פרח שיצא להילחם בגבורה ונקטף בדמי חייו. הלב דואב ובוכה עם משפחות שהופכות בן רגע שכולות ומאבדות את היקר מכל. ובכל זאת, זה אפילו כואב יותר כאשר ה"הותר לפרסום" השבוע ירה חץ כואב בעירנו האהובה, קרוב קרוב לביתנו.
אבל כבד ירד על העיר אשדוד ביום שני בצהריים, עת החלו השמועות על שלושה חיילים גיבורים שנפלו בעזה ובהם בן עירנו בן למשפחה אהובה ויקרה: עמרי כהן ז"ל מאשדוד, רק בן 19, לוחם בגדוד שקד של גבעתי שיחד עם חבריו נפל למארב מחבלים בעזה, ככל הנראה רגע לפני שעלו על המשאית בג'בליה, כדי להגיע לחופשה בבית.
במשך שעות ארוכות לא פירסמו את שמות ההרוגים בתקשורת, דובר צה"ל התיר רק בערב לפרסם כי סמ"ר ברק דניאל הלפרן בן ה-19 מקריית אונו, סמ"ר עידו ז'נו בן ה-20 מיהוד-מונסון, ועמרי ז"ל נפלו בקרב בעזה.
באשדוד כולם מכירים את כולם וכך יצא שעוד לפני ההודעה, רבים כבר ידעו והתגודדו סביב הבית, כדי לתמוך במשפחה. בקבוצות הוואטסאפ הרבות של צעירי העיר החלו התארגנויות לטרמפים והסעות מכל הארץ, בני העיר ביקשו לשוב ולחלוק לו כבוד אחרון.
עמרי ז"ל היה בן למשפחה אשדודית שורשית ידועה ומוכרת, בנם של איריס, גננת ויואל, עובד נמל, אח לשבעה אחים ואחיות השייכים לתנועות הנוער המובחרות בעיר ולומדים במוסדות החינוך הסרוגים באשדוד.
ההלוויה המצמררת התקיימה בתשע וחצי בלילה בבית העלמין הצבאי. שקט מקפיא שרק הבכי והאנחות קוטעים אותו, וחושך כבד שממלא את הלבבות בצער שאין לו מזור. הכומתות הסגולות של החברים החיילים הגיבורים, בני המשפחה הרבים, מכרים של עמרי, של אחיו ושל הוריו וכן אנשים שכלל לא הכירו אותו, אך ביקשו לבוא ולהצדיע ולומר תודה בפעם האחרונה למי שלחם כדי שיוכלו לשמור שגרה בבית.
אמא איריס: "עמרי, אני גאה בך הכי בעולם"
אביו יואל אמר קדיש בקול שבור וכולם שאלו את עצמם איך יתכן שאב אומר קדיש על בנו ולא להיפך, ומתי כבר יסתיים מעגל הדמים והמחיר היקר מנשוא שבנינו משלמים כדי לחיות בארצנו האהובה.
איריס האם השבורה ספדה לבנה וסיפרה לכולם על הגאווה שנתן לה בחייו הקצרים: "אני לא מצליחה לעמוד על הרגליים, אבל בשבילך אני אעמוד. אני גאה בך, 'מאמו, מאמו' הוא היה אומר לי. בפעם האחרונה שבאת אמרת לי 'מאמו, יאללה בואי נצא למסעדה, עכשיו אני רוצה'. אמרתי 'אין בעיה'. לא חזרתי הביתה, הלכתי אליו, ישבתי והוא דיבר איתי, דיבר על אחותו, על כולם, על אבא שלו. אמרתי לו 'עמרי, זהו, מספיק. התעייפתי'. אמר לי 'אמא, אם אני אומר מספיק, מה נעשה? מישהו צריך לשמור על כולם'. הוא לא ויתר, אבא שלו לא הצליח לבוא באותו יום, למחרת הוא ישב גם עם אבא שלו. לפני שהוא הלך, הוא היה צריך לארגן את הבגדים והוא אמר 'לא, אני חייב לראות את סבתא' והלך לראות את סבתא. מה אני אספר על עמרי? הכי חרוץ, מגיל שלוש כבר ידע לקרוא ספרים. הילד הכי חכם, הגאווה הכי גדולה. כשאמרתי שאני אמא של עמרי, כולם הרימו את הראש. אני אמא של עמרי, ואני גאה להיות אמא של עמרי, אני אוהבת אותך עמרי, ואני גאה בך הכי בעולם".
הדמעות לא הפסיקו לזלוג כאשר האחות הודיה ספדה לעמרי ז"ל: "עומרי אחי הגדול, זה לא נתפס לי בשום מקום בגוף. תודה על האח הטוב שהיית בשבילי, אני מקווה שעוד מעט תצא ותגיד שעבדת על כולנו. כי אני לא יודעת איך מסתדרים בלי אח גדול ששומר ואוהב אותי. שידע להגן עליי ולהיות בשבילי. ותמיד התעצבן עליי על דברים לא טובים שעשיתי ותמיד דאג להראות לי מה הדרך הנכונה באמת, לדאוג לי לתמוך בי."
"תמיד שחשבתי עליך ועל הצבא משהו לא הסתדר לי, תמיד קיוויתי שתרד מזה ותעשה טובה לכולנו. אתה כל כך חסר לנו בארוחות משפחתיות, ביציאות המשפחתיות, שאמרתי לעצמי 'מה, ככה שלוש שנים?'. הרגיש לי לא בסדר שאתה כל כך נקרע בצבא למען המדינה. תמיד הסתכלתי על מקרים שקרו לאנשים שנהרגו ואמרתי 'לי זה לא יקרה בחיים' ואני עדיין לא מעכלת שזה אמיתי. אני כותבת לך בהכחשה מוחלטת. גאה בך ברמות על האח הטוב שאתה, על מי שאתה היית, האח הכי טוב בעולם. תמיד שאמרתי לאנשים שאני אחות של עמרי כהן, כולם היו מתלהבים והיו אומרים כמה אתה הכי טוב בהכל וכמה אתה גבר. כמות הטלפונים שקיבלתי מראה כמה אהבו אותך באמת כמה היית בן אדם טוב שמוכן להוריד מעצמו רק בשביל שלכולם יהיה טוב".
"אני רוצה להגיד לך סליחה" המשיכה הודיה בהספד המרגש, "אם לא הייתי אחות טובה מספיק, ולפעמים רבתי איתך על הרכב וניצחתי ולא הלכת ליהנות עם חברים שלך. הגיע לך הכי טוב בעולם, אני לא מעכלת שלא יהיה לך המשך, שהילדים שלנו לא ישחקו וייהנו. שלא ניקח אותם יחד לבתי מלון, שלא נשים אותם באותו בית הספר. שלא יהיה לי מישהו שהוא אח גדול להתייעץ איתו על דברים, ואין לי עם מי. לא מאמינה שלא תזכה לראות את החבר הראשון שלי ולאשר אותו. אוהבת אותך באמת ותמיד חשבתי שאם יקרה משהו כזה, אני לא אתמודד איתו. אז בהצלחה לי. אשמח שתבוא לבקר בחלומות, אתגעגע מאוד".
האח הקטן ינון ידידיה גם הוא ביקש להביע את צערו ואת געגועיו לאחיו והבטיח ללכת בעקבותיו: "עמרי, כל מה שלימדת אותי בחיים, כל הדברים שלימדת אותי, אני אלמד. תמיד אעשה כל מה שעשית. אני רוצה שתבוא לחבק אותי".
סבא עמרם: "גם בחלומות הגרועים שלי לא האמנתי שאני אספיד את הנכד שלי"
הסבא עמרם כהן, אותו רבים בעיר מכירים, ספד לנכדו האהוב: "גם בחלומות הכי גרועים לא האמנתי שאני אספיד את הנכד שלי. נורמלי זה בן שקובר את אבא שלו, מה שלא נורמלי זה כאשר האבא קובר את הבן שלו. ועוד יותר גרוע, זה כשהסבא קובר את הנכד שלו. זאת מכה כפולה, גם האבא וגם הסבא קוברים את הילד. הנחמה היחידה היא שהמקום שלו בעולם העליון הוא מתחת לכיסא הכבוד, כמו שאומרים: 'הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם'. עמרי היקר, תנוח על משכבך וכשיבוא משיח צדקנו תחזור לתחייה".
בהמשך הושמע הספדו של מפקד המחלקה שלו: "אני זוכר שבאת אליי עם החיוך שלך ואמרת לי שתפסיק לעשות טעיות ותתאפס על עצמך. ברור שהטעויות המשיכו, אבל הבאת איתך הרבה אור למען המחלקה. בחרת בדרך לא פשוטה, בחרת להתגייס ולהיות לוחם בצבא, להיות שותף לשמירה על הבית מתוך תחושת שליחות למען המדינה. חייל מצטיין ואהוב על מפקדיך. היית דוגמה אישית לחבריך. אתה אדם בעל לב טוב ורחב. עמרי היקר אני אוהב אותך אהבת נפש".
בישיבת אמית יגל אשדוד, בה למד עמרי ז"ל, הכאב היה גדול. סיפרו כי עמרי היה תלמיד מצטיין בלימודיו, בעל לב זהב, שהיה אהוב על חבריו ועל מוריו ורצה לשרת את המדינה ולתרום לה ככל שרק יוכל.
הרב שלום מלול, ראש הישיבה, סיפר כי עמרי היה מהבוגרים המיוחדים: "נער שאהב את החיים ובשל כך ביקש להגן עליהם. האבידה קשה והצער שובר את הלב. בוגרים רבים שלנו משרתים בקו הראשון ואנו מתפללים מידי יום עליהם ועל כלל לוחמי וחיילי צה"ל. עמרי הי"ד היה תלמיד אהוב ומוכשר בעל יכולות גבוהות שהגיע להישגים מצוינים. מחנכיו ומוריו, יחד עם כל בית הישיבה משתתפים בצער הנורא של ההורים ובני המשפחה".
הרב גיא ביתן, מחנכו של עמרי בכיתה י"ב, סיפר: "איבדנו נער מלא בשמחת חיים, נמרץ, חד ומבריק, חבר אמיתי ואהוב מאוד על כולם. מנהיג. אהב כל כך את הארץ הזו ואת מדינתנו וחלם להמשיך את תרומתו בצבא בשירות משמעותי. ליבנו עם המשפחה היקרה ועם כל אוהביו".
ראש העיר ד"ר לסרי: "בחייו הקצרים הקרין עמרי אור בכל מקום שאליו הגיע"
ראש העיר ד"ר לסרי סיפר על עמרי המוכשר והמיוחד: "בלב שבור אנו נפרדים היום מבן עירנו, סמל עמרי כהן ז”ל, שנפל ברצועת עזה במלחמה על המולדת. גבורתו והקרבתו למען שלומה וביטחונה של מדינת ישראל, הם דוגמה ומופת לדור הגיבורים העומדים על משמר ארצנו ומאפשרים את קיומה של מדינת ישראל כביתו היחיד של העם היהודי. עומרי היקר הי״ד, רק בן 19 שנים בנפלו, בוגר ישיבת אמית יגל באשדוד, צעיר יפה תואר, מוכשר וחכם, בעל נועם הליכות ואחריות אישית גבוהה, שבחר לשרת את המדינה שירות משמעותי כלוחם בחטיבת גבעתי. יסודות הערכים והמנהיגות שקיבל בסניף תנועת הנוער עזרא ליוו אותו לאורך כל דרכו והפכו אותו לאדם וללוחם שהיה.
רק לפני שלושה שבועות סיים את הטירונות, ולפני שבועיים נכנס לעזה במסגרת הלחימה. הוא היה הבן הבכור למשפחה מופלאה בת שמונה ילדים, אדם שבחייו הקצרים הקרין אור בכל מקום שאליו הגיע. בשם כל תושבי אשדוד ובשמי, אני מבקש להביע תנחומים עמוקים וכנים למשפחת כהן היקרה, להורים יואל ואיריס, ולכל אחיו ואחיותיו. ליבנו אתכם בשעה הקשה הזו, ואנו עומדים לצידכם, מחבקים באהבה ומחזקים אתכם בכל דרך אפשרית. עמרי, באומץ ליבו ובמסירותו, היה ועודנו סמל לגבורה ישראלית, כמו שאר אנשי כוחות הביטחון, חיילי וחיילות צה”ל, אנשי המשטרה, שנפלו במלחמה שלוקחת מאיתנו את הטובים ביותר. זכרו יישאר חקוק בלבנו לנצח.יהי זכרו ברוך."
איריס האם הלביאה: "יש לי עוד ילדים ואני אקום בשבילם"
ולמרות הכאב העצום והאובדן הבלתי נתפס, מצאה איריס האמא הלביאה כוחות כדי לעלות לשידור בגלי צה"ל יום לאחר ההלוויה, ובראיון עמה סיפרה איריס על בנה הבכור: "הילד שלי, המלאך שלי, אני לא יודעת איך אפשר לדבר עליו בלשון עבר… האור בעיניים, החיוך, החיבוק. אין אחד שנכנס לפה ולא מדבר על האור שלו, הריח שלו. הילד שאהב את כולם, קודם כל כולם ואז הוא. אפילו אם היה בא יומיים שלושה, כל המשימות היו עליו. אמא זה בסדר?, אמא מה את צריכה? כל הזמן דואג לאחים שלו. נכנס והשמחה נכנסת לבית. כולם קופצים עליו. האח הגדול הבכור, אחריו ששת האחים. אהב את העולם, את החיים, אהב לטייל, טס לחו"ל. ותמיד אמא אני אוהב אותך, אמרתי לו תפסיק להגיד לי את זה מרחוק, תבוא לבית ותגיד לי את זה מקרוב. תחבק אותי."
איריס סיפרה, שעמרי סיים את הטירונות בשבעה בנובמבר ונכנס פעם ראשונה לעזה וסיפר שהוא מאושר והוא יביא את החטופים. הרגיש שהוא חייב לעשות משהו. ביקשתי ממנו שייצא קצת, שייתן למישהו אחר לעשות את העבודה, והוא אמר לי 'אמא, אם אני לא אלך, מי יהיה שם בשביל החטופים??" אני מבינה עכשיו שהוא לא היה צריך לצאת, פשוט דחף חבר במקומו וכך הציל את החבר שלו. הוא נהרג במקום ואני מקווה שלא סבל. אני עדיין מחכה שיבואו לספר לי מה בדיוק קרה, כרגע אני נשברת וקמה, נשברת וקמה, מנסה להיאחז באמונה. יש לי עוד ילדים, יש לי משפחה וזה הכי חשוב לי עכשיו."
וכעת, כל שנותר הוא להנציח את עמרי ולספר על מורשתו. בתנועת עזרא באשדוד כבר מתלבטים נכון לשעה זו אם לדחות את שבת הארגון השנתית שתחול השבת, וכן עורכים ערב שירי יזכור. אלו הם הצעירים האיכותיים, שילכו בדרכו האמיצה ויעלו על מדים בעוד שנים בודדות בלבד.
