בעיצומו של גל גיוס מילואים נוסף, הצטרף נדב אזרזר מאשדוד לעשרות אלפי לוחמים שנקראו שוב לשירות. עבור נדב, זו הפעם הרביעית מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל". מאחוריו – למעלה מ-300 ימי שירות רצופים בצפון, ברצועת עזה, בלבנון, וכעת – בגבול סוריה.
אך הסיפור של נדב אינו שלם בלי חן – רעייתו ואם שני ילדיו הקטנים. פוסט אישי ומרגש שפרסם נדב לרגל גיוסו האחרון, ובו שיבח את אשתו על חוזקה ועמידתה האיתנה, הפך ויראלי:
"גם חן שלי קיבלה שוב צו 8", כתב, "הלביאה של הבית שכבר 300 יממים האמא והאבא של הבית… אנחנו פה עד הניצחון. אני אוהב אותך, אישה שלי".
מאחורי דבריו עומדת מציאות לא פשוטה. "לפני המלחמה עבדנו במקומות עבודה שונים, אבל ברגע שהמלחמה התחילה – הכול התהפך", מספרת חן. "שנינו פוטרו כי מקומות העבודה לא יכלו להכיל את החיסורים. זה היה משבר כלכלי ונפשי גם יחד".
בבית, חן מנהלת לבדה את שגרת היום־יום. "אני עם הילדים – בת ארבע וחצי ובן שלוש – רוב הזמן. כשנדב בבית, הוא אבא במאה אחוז, אבל כשהוא לא – הילדים מתקשים מאוד. אני מנסה לפצות, לתת יותר נוכחות, אבל זה לא פשוט".
גם התחושות החברתיות לא מקלות: "פעם, כשנדב היה חוזר מאפטר, אנשים היו מתרגשים. היום? נדמה שהציבור כבר התרגל, אין הבנה. אם אני עייפה – אין סבלנות. נשים אומרות לי: 'גם הבעל שלי עובד עד מאוחר'. אבל זו לא אותה מציאות".
אל מול הקושי, חן ושותפותיה לשגרה הלא-שגרתית מחפשות דרך להשמיע קול. "אנחנו כמה נשים במצב דומה, ורוצות להקים פודקאסט שייתן מקום לקול שלנו – של נשות המילואימניקים. לדבר על מה שקורה באמת, על הקושי, על ההתמודדויות. שיקשיבו לנו".
עם הפנים לקיץ – עוד אתגר מחכה להן. "החופש הגדול מתקרב, וגם בו נדב לא יהיה בבית. זו עוד תקופה מורכבת שאני צריכה להחזיק לבד". בין קו החזית לגבולות הבית, הסיפור של נדב וחן הוא תזכורת לכך שמאחורי כל חייל עומדת משפחה – ולעיתים גם גיבורה שקטה שנושאת עול כבד לא פחות.
