שנה וחצי אחרי השבעה באוקטובר, נדמה שכולנו עדיין חיים את אותו היום ולבטח את השלכותיו. חטופינו שבים בקצב איטי, מי לשיקום ומי לקבורה, המשפחות השכולות עוד לא מוצאות מזור לכאביהם והמפונים שבים אט אט לבתים ומנסים לבנות שגרה חדשה. ויש מי שחשים אפילו יותר את המראות הקשים של אותו היום, את אווירת האימה והדם, אנשי כוחות ההצלה כמו מירב ואורן.
מירב ואורן בניטה (48) אשדודים שמשפחותיהם מתגוררות כאן, חיפשו לפני כשמונה שנים קיבוץ קרוב ושקט ופסטורלי עם חינוך טוב ואווירת חופש, לגדל בו את ילדיהם. מירב בוגרת האולפנא, ואורן בוגר מקיף ד', שניהם עובדים משנת 1997 במד"א, מירב במוקד ואורן כפראמדיק.השניים הכירו במד"א, כאשר מירב הייתה בשירות לאומי ואורן התנדב, הם חוו פעם אחת אירוע משותף של תאונת דרכים, בה היו פצועים קשה, במשמרת בלילה, "ומשם הכל היסטוריה".. כיום הם הורים לשלושה ילדים: בני 22,20 ובת 12 וחצי.
תשחזרי את השבעה באוקטובר 2023 מזווית הראייה שלכם..
"זו הייתה שבת חופשית, אז היינו בבית אבל בכוננות. כשיש הסלמה בדרך כלל אנחנו מתארגנים, אני נוסעת לעבודה באשדוד במוקד, מקבלת קריאות וקצינת משמרת, ואורן בעבודתו כפראמדיק. אותה שבת זו הייתה שבת לא רגילה והסלמה לא רגילה. אפילו לא הספקנו לצאת מהבית, כי כבר היו מחבלים בקיבוץ. ולמעשה ניצלנו בנס".
למה את מתכוונת?
"ניצלנו בנס, כי זו בדיוק השעה שבה הייתי אמורה לצאת לעבודה עם הבת שלי, להקפיץ אותה בדרך להורים באשדוד, ואז בטוח הינו נתקלים במחבלים והיינו חטופים או נרצחים, מי יודע. אלו מחשבות שתמיד יישארו לי בראש".
מתי נתקלתם לראשונה בפצועים והרוגים?
"הבנו שהמצב קשה, היו טילים ללא הפסקה ובמקביל יריות של המחבלים וקרבות ממש, הכל במרפסת ביתנו, שהיא חשופה והבינו שאנחנו מהווים תצפית טובה על הקיבוץ. פתאום הביאו אלינו שני חיילים פצועים בגפיים, וטיפלנו בהם בבית באמצעים המעטים שהיו לנו. הם היו פצועי ירי. יש לנו אמבולנס כונן בבית, אבל בגלל המחסומים והמחבלים רק אחרי ארבע וחצי שעות פינו אותם".
אילו תחושות את זוכרת?
"תחושות של פיגוע, של אימה. הכל דם. הבית שלנו היה ממש כמו זירת פיגוע. בנוסף היינו בלי חשמל. הייתי עם שני ילדים, שלחתי את הבת לשכנה שלא תראה את כל הדם, ניסינו לשמר את החיילים שלא יאבדו הכרה, עד שהצלחנו שיפנו אותם. בנוסף, אורן טיפל גם ביולדת שבעלה נפצע אנוש. נהיו לה צירים מהלחץ, והיא לא הסכימה להתפנות לבית חולים עד שבעלה מתעורר".
מה שלום החיילים הפצועים?
"היום ב"ה החיילים בחיים ואפילו חזרו לפעילות".
נקודת אור באפלה. עד מתי הייתם בקיבוץ?
"עד למחרת בבוקר, כשפינו את כל הקיבוץ. בהתחלה שלחו אותנו שבוע לנתניה ואחר כך להרצליה.
אורן היה מגיע רק בסופ"שים כדי לראות אותנו ולהיות איתנו."
איך הייתה התקופה הארוכה כמפונים?
"לא פשוט בכלל. עשרה חודשים פונינו לדן אכדיה בהרצליה עד סוף אוגוסט. במקביל וילה בהרצליה שהבעלים נתן לנו לגור בה עם עוד משפחות. אורן נשאר במפלסים לבד בגלל העבודה, כיתת הכוננות והאמבולנס, אז הוא לא יכל לבוא להיות איתנו כל הזמן".
ואת הצלחת לעבוד תוך כדי הפינוי?
"בארבעה החודשים הראשונים לא עבדתי בכלל, הייתי בטראומה. אחר כך עברתי לעבוד ברמלה ןבקריית אונו, ובמקום לעבוד כקצינת משמרת כמו באשדוד ירדתי להיות מוקדנית".
ובנוסף לטראומה הנפשית, אני מבינה שנוצרו עוד אתגרים רפואיים..
"נכון. גם אצל אורן הזמן עשה את שלו, ובאחד מימי שישי כשהוא הגיע לווילה בהרצליה פתאום הוא לא הרגיש טוב, שנינו הבנו שהוא עומד לקבל התקף לב בגיל 47".
אז למעשה הצלת את בעלך?
"אפשר לומר, כן. ראיתי והבנתי וגם הוא הבין בעצמו. הזמנתי מייד אמבולנס וידענו מה לתת לו ופינו אותו לצנתורים באיכילוב . לאחר מכן הוא היה בשיקום כמה חודשים בבית וחזר לעבוד".
״מראות שקשה לשכוח״
מה הוביל אותו לכך לדעתך, המראות הקשים?
"בוודאי. תשמעי מה שעברנו זה לא פשוט. בנוסף כשיצאנו ראינו 53 נרצחים בכניסה למפלסים, כל הגופות האלו זה מראות שאי אפשר לשכוח. אני אומרת שזה כמו שואה אבל בצבעוני. חיילים, אזרחים שברחו מהנובה, זה היה קשה, מראות שלא שוכחים".
אבל בנס הם לא הצליחו להיכנס לקיבוץ
"רק בנס. הם לא הצליחו להיכנס לקיבוץ בגלל שהייתה כיתת כוננות טובה ולשם הצבא הוקפץ יחסית מהר".
את חושבת על זה גם היום?
"אי אפשר שלא. בעקבות כל המצב אני קופצת מכל רעש, אפילו מעצור של רכבת, כל רעש מקפיץ אותנו . אני לא שוכחת שהכל התחיל בדיוק בשעה שבה הייתי אמורה לצאת לעבודה עם הבת שלי לאשדוד, ואז בטוח היינו נתקלים במחבלים והינו חטופים או נרצחים, מי יודע.
אלו תמיד מחשבות שרצות בראש. והריחות, הגופות שראינו, חיילים ואזרחים, ריח של עשן ואש, הניסיונות שעשיתי שלא לחשוף את הילדה למראות האלו. היינו כל היום בחרדות ופחדים, צברנו טראומות. גם שמחת החיים זה לא מה שהיה. היום בריאותית בעלי ואני כבר מוכרים כפוסט טראומה הוא גם פיזית בגלל הלב, אבל כולם במצב לא פשוט, עם עליות ומורדות".
איך שרדתם כמשפחה בתקופת הפינוי?
" זה שינה לנו לחלוטין את החיים. גם המרחק עושה את שלו, אין ספק. הילדים היו רק עליי, בן אחד התגייס בדצמבר והגיע בסופ"שים, השני במרץ הלך להיות עם אבא שלו בכיתת כוננות.
וכעת שבתם, את רגועה?
"האמת? לא. לא רצינו לחזור, אבל זה הבית שלנו ומקווים שיהיה טוב. כל עוד יש חטופים בעזה, ברור שלא נחזור למצב שהיה".
יש לך חלום לעתיד אחר?
"תראי, אחרי השבעה באוקטובר, הבנתי שאני לא יודעת מה יקרה עוד חצי שעה. לכן היום אני חיה את הרגע. אף אחד גם לא יודע אם לא יקרה שוב השבעה באוקטובר הבא. ניצלנו בנס פעם אחת, ולא ברור אם שוב יהיה.
אז מה לדעתך המדינה יכולה לעשות?
"להביא את החטופים ולהרוס את עזה. אין לי מחשבות יותר רחוקות מזה".
