לא פחות מתשעים ותשע מדינות רשומות בתעודות הלאום של תושבי אשדוד רבים, אשר שבוע העליות הוא להם היסטוריה ונוסטלגיה מרגשת. מי מהם שעלה בילדותו והותיר מאחור משפחות דואגות ומי שעלה בבגרות והשתלב כאן בשן ועין. ואנחנו, ילדי העולים והעדות השונות, אשר ספגנו ריחות וטעמים וסיפורים וזיכרונות, אל לנו לשכוח את כולם. כי עבור כולנו, העלייה היא אבן דרך הן בקיום העצמי, הן בקיומה של המדינה.
אבי (אברהם) בוגנים מאשדוד, עלה בשנת 1956 ממרוקו בתלאות, לבדו, בניתוק מוחלט מהוריו. מי האמין שהילד הקטן ההוא יעשה חיל ויעודד אותנו כיום, שהמדינה היא פלא פלאים ועלינו לעשות הכל כדי לשמור עליה.
הילד שחלם לעלות לארץ
אבי (אברהם) בוגנים נולד בדצמבר 1944 בעיר גולימין שבמרוקו, הסמוכה לעיר אגדיר. לאחר שאחיו הגדולים עלו לארץ מספר שנים לפניו, חלם גם אבי בן ה-12 לעלות לארץ ישראל. מרוקו אז הייתה בשליטת צרפת, וכאשר התושבים התקוממו נגד השלטון, גם היהודים אכלו מרורים. בשנים שבהן מרוקו הפכה למדינה עצמאית, העלייה לישראל הפכה בלתי לגאלית והיהודים נאלצו לברוח בתחבולות ובחשאיות רבה, בסיוע ארגוני הסוכנות היהודית והמוסד ובאמצעות שוחד וזיוף דרכונים.
באחד הימים, כאשר הגיעו אליהם קרובי המשפחה בני משפחת הרוש כדי להיפרד בערב יום כיפור, אשר היו פעילי עלייה בסכנת חיים ונאלצו לברוח, ביקש מהם אבי בספונטניות לברוח עמם. תשובתם הייתה למרבה הפלא: "יש לך עשר דקות להתארגן". הוא לא חשב פעמיים, הוריו ארזו עבורו מזוודה קטנה והוא עזב. רגע לפני, הוא זוכר שאמו שמה בידו תרנגול כפרות כדי שיבצע את מצוות הכפרות.
לילה שלם היו בדרכים מגולימין למחנה העולים בקזבלנקה, שם עצרו אצל משפחתו של עמרם הרוש לתפילות וצום יום הכיפורים, ולמחרת מייד המשיכו. בדרך, למזלו הרע, נפלה המזוודה של אבי הקטן מהמונית והוא נותר חסר כל. לאחר שהמזוודה נפלה מהמונית, בני משפחת הרוש, שעמם עלה אבי, קנו לו סט אחד של בגדים להחלפה, אותו כיבס ולבש וכיבס ולבש שוב, עד שהגיעו ארצה.
העלייה ממרוקו תחילה לצרפת הייתה באנייה האיטלקית "אסקניה". העולים שהפליגו באונייה ממרוקו לצרפת, שוכנו לרוב בקרקעית האוניה, בתנאי הפלגה קשים מאוד. רק חלק קטן זכו לקבל חדרים ומשפחתו של אבי ביניהם. הם הגיעו למרסיי והשתכנו במחנה העולים "קאן דרנאס", לצד אלפי עולים נוספים, אשר מוקמו באוהלים ובקרוואנים כמו במחנה צבאי. מחנה זה שימש בעבר את הגרמנים לריכוז היהודים במלחמת העולם השנייה. התנאים היו קפדניים וסגפניים, כדי להתקלח נסעו למרסיי וכדי לאכול עמדו בתור ארוך בוקר וערב, אך היו בו גם לא מעט מפגשים מרגשים עם בני משפחה אותם לא ראו זמן רב.
ברגע שיכל כתב אבי הקטן מכתב לאביו וביקש שישלח לו כסף עבור בגדים וכן הודיע לאחיו בארץ שיגיע בקרוב. לאחר כחודש עזב את מחנה העולים והמשיך הלאה. הכסף ששלח אביו, הגיע למחנה העולים מאוחר מידיי וחזר למרוקו אל השולח.
עשרים וארבע שעות עגינה בהמתנה לנמל חיפה
אוקטובר שנת 1956, עלה אבי על האוניה האיטלקית "פצה" ממרסיי לישראל ולאחר כשישה ימים עגנו מחוץ לנמל חיפה, אך לא יכלו להיכנס היות שהמדינה הייתה בעיצומה של מלחמת "מבצע סיני" (מבצע קדש), ואוניה מצרית הייתה בדרכה לשם, לכן נאלצו לעגון עשרים וארבע שעות בהמתנה מחוץ לנמל.
אבי הקטן הגיע לנמל ושוב מזלו לא שפר עליו. למרות ששיגר אליהם מכתבים, אחיו לא הגיעו לקבלו, היות שלחמו במלחמה. משם נסע עם משפחת הרוש אל "מעברת הקסטל", שהוקמה באזור הקסטל (כיום "מבשרת ציון") עם כארבע מאות צריפי פח לעולים בעיקר מעיראק וכורדיסטאן אשר עלו במבצע "עזרא ונחמיה". לאחר כשבוע הגיע אליו האח הגדול יעקב והעביר אותו לקיבוץ יבנה, משם חזר לצבא.
הוא זוכר לטובה כיצד נקלט במהירות בקיבוץ, שלא כמו יהודי מרוקו רבים, שנקלטו באופן קשוח ומפלה במעברות השונות ברחבי הארץ. הוא זוכר את ילדי הקיבוץ מסייעים לו בלימוד השפה ובהדבקת הפער הלימודי. גם אחיו יעקב סייע לו, אך כעבור שנה נשלח לנהל מחנה עולים בצרפת מטעם הסוכנות היהודית ולאבי מונתה משפחה מאמצת בקיבוץ, משפחת בר שלום.
אבי מתרפק בגעגוע על הזיכרון שלו כילד למשפחה הנפלאה, בה היה אהוב ומועדף ואפילו מופלה "לטובה". הוא זוכר את היחס המדהים והתשבחות וככל שגדל, אכן הצטיין והצליח ושימש לכולם דוגמא.
מפגש מרגש עם ההורים אחרי שבע שנים
לאחר שבע שנות ניתוק מוחלט מהוריו הביולוגיים, זכה אברהם הקטן לפגוש אותם, לאחר שהגיעו ארצה בשנת 1963, בטיסה. בקבלת הפנים הבחינו בבחור נאה מתקרב לעברם והאב שואל את האם: "מי הבחור הזה?" והיא עונה לו בדמעות: "זה הבן שלך", שבתקופת העלייה לבדו כבר הפך מילד לעלם חמודות.
בשנת 1964 התגייס לצבא לנחל, במסגרת פלוגת בני הקיבוצים. בשנת 1965 נשלח לקורס קצינים קרביים וזכה לשרת בפלוגה של יוני נתניהו ז"ל. משם סופח לחיל המודיעין, שם שירת כעשרים שנה, כולם בתפקידי מודיעין מיוחדים, במהלך השירות בשנת 1968 נשלח גם ללימודים אקדמאיים.
אבי לחם בשלוש מלחמות: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת שלום הגליל, הקרויה לבנון הראשונה. במלחמת יום הכיפורים שירת בצפון, כאשר הוא זוכר שהימים הראשונים היו קשים מנשוא, עם מאות חיילים הרוגים ולוויות עצובות וכואבות. למרות ששירת במודיעין, חיל שלוחמיו לרוב מאחורי הקלעים, גם להם היו הרוגים ושבויים.
באחד המקרים שלא ישכח לעולם, העלו שני סיירי אוויר לטיסת צילום במטוס קל. המטוס חטף טיל והופל בשטח הסורי, עם איש המילואים שהיה בו. במשך שבוע שלם ישבו רעייתו של האיש וילדיו עם אבי במשרדו והמתינו לבאות. בסופו העצוב של אותו שבוע, הושבו הגופות לקבורה בישראל.
הקשר בין המשפחות לא התנתק במשך עשרות שנים, האישה וילדיה אף הגיעו לחתונתו של אבי שהתקיימה בהמשך.
האיש שהתווכח עם לאה ז"ל אם להעיר את רבין ז"ל
בין השנים 1974-1984 שירת בשלושה תפקידים שונים בסמוך לראש אמ"ן. בתפקיד האחרון היה מפקד יחידת מודיעין מיוחדת, שלא ניתן לפרט עליה עד היום. באותן שנים הוא זוכר חוויה מיוחדת, כאשר נדרש להעיר בלילות את ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, על מנת להעביר אליו דיווחים חשובים ודחופים בהוראת ראש אמ"ן. לעיתים אף נדרש לוויכוחים עם הרעייה הדואגת, לאה רבין ז"ל, כאשר סברה שאין צורך להפריע לשנת בעלה.
"ייאמר לזכותו של רבין" זוכר היטב אבי "שבערב ראש השנה ביקש להרים כוסית עם אלו שמעירים אותו בלילות".
בשנת 1985 יצא לפנסיה מוקדמת בגיל ארבעים ומייד נקלט בקונצרן של "כור", אשר בשליטתו היו למעלה ממאה מפעלים של ההסתדרות (כיום כבר נמכרו לידיים פרטיות). אבי עבד כמנהל שיווק של חמישה מפעלים, אשר עסקו בהפקות מחשב ודיוור, אל מול חברות, בנקים, מפעלים ועיריות, בהן עיריית אשדוד ואל המפעל באשדוד היה שותף בקליטת עשרות עובדים. לאחר עשרים ושבע שנים נוספות במעגל העבודה פרש שנית בשנת 2012.
"בכל תחנות חיי הייתה לי סיעתא דשמיא" הוא אומר "וב"ה הצלחתי בכולן. מי היה מאמין שהילד הקטן בן ה-12, שברח ונותק מהוריו במרוקו, הגיע לכל זה. אין ספק שיש כאן השגחה עליונה. תודה לבורא עולם ולמדינה שהגעתי בזכותם עד הלום".
זו אותה מדינה אליה עלית בצעירותך?
"אפשר לומר שאני גדלתי עם המדינה וחוויתי כמה את כל השינויים. עליתי שבע שנים אחרי קום המדינה ועד היום היא התפתחה בצורה שלא תיאמן, בקצב מסחרר. המדינה הזו היא פלא. עם צבא החזק באזור וכלכלה משגשגת. אני זוכר כאשר הייתי נוסע לחג לאחי בעכו, היו שולחים אותי מהקיבוץ עם עוף וביצים, ואחי היה אומר לי 'אתה לא יודע כמה חיכינו לעוף ולביצים'. בזמנו, בקיבוץ לא היה מחסור כמו ביתר המדינה ובתקופות הצנע".
ואיך אתה רואה את התקופה העכשווית?
"לצערי, עם כל הטוב הזה, בשנים האחרונות נוצר פילוג שקורע את העם, בין ישראל הראשונה לשנייה ובין ימין לשמאל. הפילוג ללא ספק נותן כוח והעזה לאויבינו, אשר הביאו עלינו את אסון השבעה באוקטובר. אך לשמחתנו, יש לנו צבא חזק ואנחנו מתגברים! אני מאמין שגילויי הגבורה שהיו ביום האסון ובמלחמה יימשכו ותקום מנהיגות שתביא לאיחוד העם, כי אין ברירה אחרת. אנחנו חייבים להיות ראויים לנופלים. ה' עוז לעמו יתן , ה' יברך את עמו בשלום".
