נפילתו של גיבור

מלחמת חרבות הברזל, מהשבעה באוקטובר, מדירה שינה מעינינו. המילים השנואות "הותר לפרסום" מרמזות על קורבן נוסף בשרשרת ההרוגים האינסופית הזו ועל משפחה נוספת שמצטרפת בעל כורחה למשפחות השכולות.

אשדוד כולה הייתה אבלה השבוע על הרוג נוסף מטובי בניה, המפקד סטניסלב קוסטרב ז"ל, שנהרג באסון הנמר"ה בעזה. צעיר יפהפה, גיבור ישראל, פטריוט אמיתי, רק בן 21 בנופלו.

אלפים הגיעו לנחם את בני המשפחה בהלוויה בבית העלמין הצבאי באשדוד ולאחר מכן בשבעה, בבית ברובע י"ג. חברים מהגן, מבית הספר, מהצבא, מורים, חיילים, מפקדים, קרובי משפחה. כולם מדברים על סטניסלב, הצעיר החיובי, הצנוע והשליו, ש"הדליק" את האור בכל מקום שאליו נכנס.

אבי אלבז, חמה של האחות סבטלנה, ספד לו בבכי מר: "בשביעי לאוקטובר נקראת לדגל, נלחמת, ובמשך שמונה חודשים נתת הכל, בפסח האחרון יצאת לחופשה, היית אצלנו בבית. היה כיף לכולם, נהנינו, תמיד הכנסת את החיוך וסבר פנים יפות…תמיד היה כיף לדבר איתך, סיפרת על איך אתה עומד לסיים את השירות. עכשיו ב-15 ביולי, השבת השחורה הגיעה אלינו אישית, לדלת שלנו… לא יודע איך מפה נמשיך כל המשפחה, נשתדל להיות חזקים ונתמוך באמא ובאחיות שלך, אני מקווה שכולנו נהיה ראויים למעמד הזה ותודה על מה שהשארת לנו".

מג"ד 601, סא"ל עידו אמירי, אמר בהספדו: "סטס, התגייסת לשירות משמעותי בחיל ההנדסה הקרבית כלוחם בגדוד 601. יצאת לקורס מפקדים מתוך רצון ומחויבות לתרום ככל האפשר, היית מפקד שדואג לחייליו… תמיד עמדת בראש ושמת את ביטחון חייליו לפני ביטחונך האישי, היית מפקד אחראי ומסור לתפקידך ובעל אוזן קשבת לפקודיך. גם עכשיו המורשת והערכים עליהם גדלת ואותם הנחלת לסובביך מניעה אותם קדימה במשימות הלחימה אל מול האויבים. סטס, היית מפקד דגול, כקצין ביצעת כל משימה על הצד הטוב ביותר ללא היסוס. היית בנאדם מדהים, מפקד מצוין וחבר אמת".

גיל אביטבול, המחנכת של סטניסלב, ספדה לו בהשתנקות: "אני לא מאמינה שאני מדברת עליך בלשון עבר, הייתי המחנכת שלך במשך שנתיים, זכיתי להכיר ילד אוהב, שקט ומופנם, ילד שתמיד מכבד את כולם. ילד נבון ועניו, נעים הליכות, טוב לב בוגר ואחראי. המוטו שלך בחיים היה 'תחיה, תצחק ותאהב'. בספר מחזור רשמת שבעוד 20 שנה תהיה בן 38, מי היה מאמין שתישאר בן 21 לנצח… אחרי שסיימת את בית הספר אמרת שאתה רוצה להתנדב בצורה משמעותית ולהיות לוחם, לא חשבת פעמיים ונכנסת לעזה, תמיד היית גיבור גם בעיני חבריך, כולם בוכים ולא מעכלים. שמנו תמונה שלך בבית הספר, כדי שכולם יראו איזה גיבור היית. המורים עצובים ולא מאמינים שקרה דבר כזה. נוח על משכבך בשלום גיבור ישראל". עוד ספדו לו הילה אלבז הגיסה ובן הדוד גושה ניקנורוב.

אסון הנמר"ה שארע השבוע בשבת בבוקר, גבה לא פחות משמונה חיילים הרוגים, ילדים שנקטפו בדמי ימיהם. ככל הנראה נורה טיל RPG ישירות אל הנמר"ה, שהוא הרכב הכי ממוגן של צה"ל ברפיח, בעת שהשיירה הייתה בדרך החוצה לאחר ביצוע מוצלח של המשימה. נבדקת גם אפשרות שהיורים ידעו שהרכב מלא בחומר נפץ. כך או כך, לחיילים הגיבורים שבפנים, לא היה סיכוי להינצל. אפשר אולי אולי להתנחם טיפונת בעובדה שהם לא סבלו במותם המהיר ונהרגו בתחושת סיפוק מביצוע המשימה, כשחשבו על כך שעוד רגע יהיו מחוץ לעזה.

סבטלנה האחות: "מהשבעה באוקטובר הוא השתנה לגמרי, כנראה ראה שם מראות נוראיים"

"עכשיו אני מבינה שלא ידענו כלום על כל הטוב שהוא עשה" אומרת בגעגוע ועצב סבטלנה, האחות האמצעית, בת 40.  סטניסלב, האח הקטן במשפחה, הותיר אחריו אחות גדולה נוספת בת 43, ואת אמא אלה שגידלה אותם לבדה, שתחיה. סטניסלב ז"ל היחיד שנולד בארץ, אחיותיו נולדו ברוסיה ועלו ארצה בשנת 1997.

סבטלנה, משתתפת באבלך הכבד. למה את מתכוונת שאת לא יודעת כמה טוב הוא עשה?

"אני יושבת בשבעה ומתברר לי שממש לא הכרתי אותו. מגיעים חברים, ומספרים דברים שאפילו לא ניחשתי. מתברר שהיה לו לב ענק. כולם אומרים שכשהיה נכנס לחדר, כל החדר היה מתמלא באור".

ספרי על האח שהכרת…

"סטניסלב האח קטן, שכולם אוהבים. שקט, צנוע, למד במקיף ח', וברתמים. שירת בסדיר, והיה צריך להשתחרר באוגוסט הקרוב, זה כבר לא יקרה".

איך שמעתם על האסון? השמועות הרי לא הפסיקו הרבה לפני שהודיעו בתקשורת…

"מוזר לומר אבל דווקא הפעם לא שמענו על האסון. מתחילת המלחמה, אני מקושרת לחדשות בטלגרם ובוואטסאפ, כל היום בלי הפסקה, ודווקא באותו יום, לא מבינה למה, החלטתי שאני לא רוצה להיכנס. אז לא ידעתי כלום, עד שבאו ודפקו לנו בדלת…"

היכן סטניסלב ז"ל היה בשבעה באוקטובר?

"בשבעה באוקטובר היה בסופ"ש בבית, שמע איתנו את האזעקות וכל מה שקורה ומייד הקפיצו אותו מהבית. הוא לא שיתף אותנו אפילו לאן הוא נוסע. אני זוכרת שהייתי בעבודה, הוא ובעלי הגיעו לעבודה שלי כדי לקחת מפתחות לאוטו, כי הוא היה צריך להגיע להסעה."

ומה עבר עליו מאז?

"הוא נלחם ברצף ולא סיפר כלום. לא ידענו לאן הוא נסע ומה הוא עשה. אני זוכרת, שכעבור כמה זמן, כשראיתי אותו כשהוא חזר בפעם הראשונה, יצא להתרעננות לשעה הביתה באשדוד, אמרתי לעצמי שראיתי בנאדם שונה. המבט בעיניים נכבה, הוא לא אכל, לא שתה, התיישב על הספה ופשוט שתק. זה אפילו לא היה הלם, אין מילה לתאר את זה. סטניסלב של לפני המלחמה ושל אחרי המלחמה זה אדם שונה לגמרי. לכן ברור לנו, שבאותו יום נורא הוא ראה הכל, הוא נגע בכל, הם החיילים הגיבורים שיצאו בשבעה באוקטובר עשו את כל העבודה הקשה וראו מראות זוועה, כמו בזק"א".

וניסית שוב לדובב אותו?

"גם ביציאה השנייה ישבתי לידו והמתנתי בסבלנות, שיתחיל לספר, לפחות מילה. עד היום הוא לא אמר כלום. הוא בטוח ראה מראות נוראיים ולא רצה להדאיג אותנו".

"הדבר היחיד שהוא רצה זה להילחם ולהגן על המדינה. לכן קברנו אותו עם תליון חרבות הזהב"

מתי דיברתם עם סטניסלב ז"ל בפעם האחרונה?

"לשמחתנו, בסופ"ש האחרון הוא היה בבית והיינו ביחד, אבל הוא לא דיבר הרבה".

הרגשתם סוג של פרידה?

"ביום ראשון הוא חזר ליחידה ופתאום הוא התקשר לומר לנו, שהוא מוסר את הטלפון, כי כנראה הם נכנסים. הוא ממש התקשר לכולם, כדי לומר את זה. וזה היה שונה, כי בדרך כלל הוא היה רק שולח הודעה."

והרגשתם משהו?

"לא… לא הייתה לנו הרגשה מוזרה. אפילו נרדמנו באותו לילה חזק, ישנו כאילו שתינו כדורי שינה, לא הרגשנו שקרה משהו…"

כבר מרגישים געגוע?

"געגוע וחוסר עצום… פתאום עכשיו הוא כל כך חסר. בכל מקום. אנחנו גרים ביחד, נכנסים לחדר שלו, רואים את הבגדים שלו, את המזכרות מבית הספר, מהגן…"

מרגש ומצמרר, קברתם את סטניסלב עם תליון ובו חרבות זהב… מה הסיפור שלו?

"כמה חודשים אחרי תחילת המלחמה, בחודש מאי, היה יום הולדת לאחים של בעלי והתחלתי לחפש עבורם מתנה. פתאום, ראיתי תליון זהב בצורת מגן דוד, שבמרכזו אריה ובצדדים יש חרבות מזהב. מייד החלטתי שאני אקנה לו את התליון הזה ליום ההולדת, שיחול ב-18 לספטמבר..

בינתיים, אמא בטעות סיפרה לו את זה והראתה לו תמונה של התליון, והוא שמח מאוד, כי זו הייתה משאת נפשו. לא הספקתי לקנות את זה, אך כשסטניסלב נהרג, בשבת מאוחר, החלטתי שזה הזמן, חיפשתי היכן לקנות את התליון הזה,כדי שייכנס איתו לקבר. לשמחתי מצאנו אותו והחלטנו שזה ייכנס איתו לארון, כי זה מסמל את כל הדברים שהוא הכי אהב, את הרצון שלו והסיפוק להילחם ולהגן על המדינה".

בדיעבד, יש חרטה על כך שלא שיכנעתם אותו לא להתגייס לקרבי?

"שאלנו אותו אחרי המלחמה, אולי תצא מהקרבי? תפסיק להילחם… אבל הוא סירב ואמר אם אני אצא וכולם ייצאו, אז מי ילחם בשביל המדינה הזאת? בשביל האנשים פה?"