צלם העתונות מאשדוד: מתעד הזוועות בזירות פליליות ובמבצעים ברצועת עזה

צלם "ידיעות אחרונות" גדי קבלו, מתעד בקפידה מאז ה7 לאוקטובר את כל הזוועות, החל מהבובות והמשחקים בחצר של משפחת ביבס החטופה ועד לחנוכיה השרופה. גדי קבלו (56) מניח לרגע את המצלמה ומספר איך התחיל הרומן שלו עם עולם הצילום, מתי הוא נשבר ובוכה ולמה ישב על כסא מפואר בעזה לצד החיילים הלוחמים הגיבורים שלנו

"עזה לא זרה לי״. הצלם הוותיק גדי קבלו.
שיתוף בפייסבוק
שיתוף בוואצאפ
שיתוף במייל

מגיל 21 מצלם גדי קבלו ומתעד היכן שצריך. הוא כבר היה בזירות פיגועים, אירועים פליליים, מלחמות ומבצעים, צילם בעזה ובגוש קטיף, היה נדמה לו שכבר ראה הכל. שהמצלמה שלו תיעדה הכל.

אך את מה שציפה לו ולמצלמתו בשבעה באוקטובר, אפילו הוא לא יכל לדמיין. על כל פועלו מאותו היום, קיבל לאחרונה את פרס העיתונות האמיצה, שהוענק לכתשעים עיתונאים וצלמים, שעשו את עבודתם תחת סיכונים בשבעה באוקטובר על מנת לסייע ולהביא את התמונה השלמה של הנורא מכל.

צלם "ידיעות אחרונות" גדי קבלו, נולד באשדוד, לאחר מכן גדל ולמד באילת, שירת בגבעתי ולימים שב לאשדוד. כיום הוא כבר בן 56, נשוי לגילה, מורה לפסיכולוגיה ואזרחות במקיף ד', שניהם הורים לארבע בנות (29, 25, 21, 17). שתי הגדולות קצינות במילואים, שתיהן בדרגת סרן.

את דרכו כצלם החל קבלו בגיל 21, ומשנת 1991 הוא עובד כצלם עיתונות. גילוי נאות: שנינו עבדנו בעיתונות מגיל צעיר מאוד, לעיתים במקומונים מתחרים, ואנו נזכרים בנוסטלגיה בעידן שבו העיתונות הייתה שונה, מודפסת, בלעדית, כשעבדנו קשה כדי להשיג כל ידיעה וצילום ולפרסם אותם.

למעשה, גדי קבלו מודה בפניי, שהוא לא למד מעולם צילום באופן מקצועי. מדובר בכישרון אמיתי נטו ומשיכה פנימית. זה כמובן גרם לו להשתפשף חזק והיטב בשטח, וכיום אחרי כל השנים, הוא כבר מעביר בעצמו הרצאות על עולם הצילום. בנוסף לצילומי העיתונות, קבלו מצלם בימים אלו פרוייקט ייחודי בשיתוף חיילי צה"ל. וכן בקרוב יוצא לאור ספר ביוזמת יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, שיכלול מצילומיו הכואבים מאותו היום.

זוכר את הצילום הראשון שלך?

"צילמתי תצוגת אופנה באילת, והרגשתי שלא ידעתי מה זה מצלמה. האחראי פשוט אמר לי 'קח, תצלם'. מסרתי לו במבוכה סרט חצי שחור, והוא אמר לי: 'אתה עוד תהיה צלם גדול'."

מי למעשה גילה אותך?

"מי שגילה אותי בתכל'ס זה בחור בשם איציק אלהרר, שהייתה לו סוכנות צילום בירושלים. כבר הייתי נשוי אז, ראיתי אותו במילואים באימונים ואמרתי לו שאני רוצה להיות צלם. הוא מייד אמר לי, 'בוא לירושלים'. לא היססנו, ותוך שלושה ימים עברנו אני ואשתי לירושלים. צילמתי שם במשך שנה. יום אחד הייתי אמור להגיע למערכת עיתון כדי לתת להם את המעטפה ובה הצילומים (כך היו מעבירים צילומים לעיתון בעבר, ר.מ.). שאלו אותי מי אני, ואמרו שהם צריכים צלם עיתונות באשדוד. אמרתי מייד שאני מוכן."

מעבר נוסף?

"תוך יומיים היינו כבר בדרך לאשדוד. נהג ההובלות היה בהלם ששוב אני עובר. מאותו רגע צילמתי עם דוד רגב, אלי בוהדנה ואז האינתיפאדה התחילה וכל היתר היסטוריה".

היכן תפסו אותך האזעקות בשבעה באוקטובר?

"בבית, באשדוד. הבת הקימה אותי, ויצאנו מהבית לכיוון העוטף, אבל נחסמנו. בשלב מסויים עצרתי בצד, כי הבנתי שמשהו גדול קורה. במקביל נעצרנו ולא יכולנו לעשות כלום, כי כל השטח היה מלא מחבלים, שוטרים, צבא, כולם ביחד, בלבול גדול.. זה היה יום מטורף, כל הגזרה נסגרה, אף אחד לא יכל לנוע, וחשדו בכל אחד שהוא מחבל או חשוד, לא הבינו מה קורה".

בעיתון החליטו מייד לשלוח אותך או שהבנת לבד את הצורך?

"ברגע שקיבלתי מלא מלא וואטסאפים מתושבים מהעוטף ומשדרות, התחלתי להבין שזה משהו אחר. התקשרו אליי גם שומרי שבת, כולם אמרו 'רוצחים אותנו' ועדיין לא כמובן לא הבנתי את גודל הזוועה. כשראיתי בוואטסאפ תמונות של מחבלים בתחנת המשטרה בשדרות, הבנתי יותר לעומק מה קורה שם״.

מה אמרו העמיתים שלך?

"אף אחד לא ידע מה קורה. אף אחד לא הבין שזה בא מכמה כיוונים. התקשרתי לצלם העיתונות רועי עידן ז"ל, חבר טוב שלי, הוא לא ענה לי. חששתי שאולי קרה משהו, אבל עדיין לא חשבתי על הגרוע מכל. לאט לאט הבנתי שכן קרה לו משהו. בהמשך נודע שהוא ואשתו נרצחו והבת אביגיל נחטפה.

זו הייתה בשורה קשה מאוד בפן האישי, ואז התחלתי לגלות עוד ועוד נרצחים שהכרתי.  יניב זוהר ז"ל, גיל סאסא ז"ל, היה חבר שלי מנתיב העשרה, מאיר אברג'ל ז"ל השוטר משדרות היה חברי."

מתי חזרת לעוטף?

"למחרת בבוקר כבר נכנסתי לבארי ואז ראיתי את כל הזוועות”

גדי קבלו באחד הבתים בבארי שבו נרצחו מספר בני משפחה

מה ראית?

"זוועות, שאין מילים לתאר. הרס, חורבן, ריח מחריד של שריפה, דם בכל פינה, הכל היה אדום. זה היה מטורף, מפחיד".

אפילו יותר מפיגועים? מדקירות? הרי צילמת כמעט הכל..

"זה היה הרבה יותר. לראות את הבתים שם, להבין ולצלם מה שעשו לאנשים, זה פשוט לעצור ולבכות. מאז כל יום הייתי בעוטף במקום אחר והזוועות היו מתגלות. המצלמה גילתה שבכל מקום יש סיפור."

איזה סיפורים צילמת שם?

"אינספור. למשל הבית של משפחת ביבס. המשחקים, הבובות, השריפה, ההרס, הם מספרים סיפור מטורף של משפחה שפעם חיה שם באושר עם שני תינוקות ג'ינג'ים, ועכשיו הם חטופים בעזה ואיש לא שמע מהם".

איזה צילום קיבל הכי הרבה תהודה?

"באחד הבתים בקיבוץ בארי הייתה על אדן החלון חנוכיה של חג החנוכה, שהייתה שרופה עם כל הבית, התמונה הזו היא ממש מראה של שואה. זה צילום שפורסם בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" וזיעזע רבים בכל העולם. אחר כך נודע לי ששני ההורים נרצחו שם".

ומתי נכנסת לראשונה לעזה עם החיילים?

"עזה לא זרה לי. בתחילת דרכי כצלם עיתונות צילמתי בעזה 14 שנה, צילמתי את כל המבצעים, במלחמת לבנון השנייה, צילמתי מאות פיגועים בגוש קטיף ובעזה…”

חולם לצלם את החטופים חוזרים הביתה

מה היה שונה הפעם?

"נכנסתי עם חיילים, שיצאו למלחמה כדי להחזיר את החטופים. הרבה טנקים, בתים מושמדים, מנהרות. אני מכיר את הרחובות בעזה טוב מאוד, אבל לא זוכר כזה הרס כמו שראיתי הפעם. בקרוב גם ייצא פרויקט צילומים, שצילמתי יחד עם חיילי צה"ל".

ועדיין אנחנו תוהים, יש לנו כל כך הרבה בנים שמסכנים את עצמם בפנים, אז איך אין תוצאות?

"אנשים לא מבינים שעזה ענקית בטירוף. זה לא פשוט. אי אפשר לבוא בטענות לחיילים ולצבא. הם נלחמים שם על כל מטר, נהרגים ונפצעים. אי אפשר לשפוט אותם".

צילמת קודם גם את ההפגנות על הגדר, השריפות, ניסיונות החדירה, לא חשדת שזה יקרה?

"צילמתי הכל ועדיין. אף אחד לא חשב שדבר כזה עלול לקרות. זוועה כזו לא עלתה בראש של אף אחד מאיתנו".

גדי על הכסא המפואר יחד עם החיילים הלוחמים

הצילום גורם לך לתהות מה באמת קרה שם?

"אני בעצם חושב המון גם על משפחות החטופים, על ההלם, הפתאומיות, אני כל כך מבין אותם. הם הרי שואלים את עצמם איך יתכן שחטפו להם את הילדים, את ההורים. איך יתכן שזה קרה.."

אחד הצילומים הוא דווקא שלך, על כסא בעזה. ספר עליו.

"נכנסנו לבית של ערבים, לא אומר בדיוק היכן כי זה מסכן את החיילים. ראינו כסא כזה גדול מרשים וכל אחד ישב עליו להצטלם, לנצור את הרגע".

ואחרי כל הזוועות שצילמת, קרה שנשברת? בכית?

"צילמתי הרבה דברים קשים, כשאני מגיע לבית אני מבין את הקושי, עוצר רגע, נושם. חושב עליהם. אבל יותר מכל לוויות זה קורע אותי, מרסק אותי, לא עומד בזה. עומד ובוכה כמו כולם".

יש צילום שהיית חולם לצלם?

"אני מאוד מאוד רוצה לצלם את כל החטופים כשהם חוזרים. זה יהיה רגע מיוחד במינו לי ולכל עם ישראל".

הייתה תמונה שריגשה אותך?

"בהתחלה היה נדמה שאחרי השבעה באוקטובר בעוטף אין דבר כזה תמונה מרגשת. יש פה תמונות כואבות. כל אחת יותר כואבת מהשנייה. כל כך הרבה בתים שרופים, גני ילדים שרופים. המצלמה ממש מספרת סיפור בכל פינה.

ובכל זאת, היו גם צילומים מרגשים. זכיתי לצלם חטופה מבוגרת, ליוויתי אותה יום שלם כי הכנו עליה כתבת מגזין, דיברתי איתה וזה ריגש אותי ממש. הייתי גם עם טייסים וטייסות קרב, וזה מאוד מרגש. וכמובן אני מלווה חיילים בתוך עזה, שאת חלקם אני מכיר וזה גם מרגש".

במבט לאחור, ברגעי צילום בעזה, יש גם פחד או רק אדרנלין?

"תמיד יש פחד אנושי, אין דבר כזה אדם שלא מפחד. אני נכנס ואז  יש את הפחד, כמו כולם. אך מהר מאוד כל אחד מתעסק במשימה שלו. החיילים במשימה ואני בצילום המקצועי, בתיעוד, בלהביא עוד זווית של מה שבאמת קורה שם, למען ההיסטוריה, שיידעו מה באמת קורה שם".

ובנימה אישית, אתה כבר עשרות שנים במקצוע. עד מתי תרוץ לכל מקום ותצלם??

"לא שואלים צלם דבר כזה, זה כמו שאשאל אותך עד מתי תכתבי…”

לסיום, מה אתה מאחל לעצמך כצלם וכבן לעם ישראל?

"שנראה ימים טובים יותר. יש שיר כזה ואני ממש דוגל בו".

הצטרפו לקבוצת הוואצאפ של אשדוד 10:
כבר הורדתם את האפליקציה של אשדוד10?

הורדה לאנדרואיד:

[ajax_load_more container_type="div" post_type="post" offset="1" destroy_after="10"]
[ajax_load_more container_type="div" post_type="post" offset="1" destroy_after="10"]
דילוג לתוכן