משותקת מתאונה קשה: "החיים הם מתנה גדולה"

אין יותר מתאימה יותר ויקטוריה גרינמן (19) מאשדוד ליום האישה הבינלאומית, דמות מעוררת השראה והתפעלות. בגיל 7 עברה ויקטוריה תאונת דרכים בארצות הברית, בה נהרג אביה והיא נותרה משותקת ולאחר ניתוחים ותהליכי שיקום למדה לאכול, לשתות, לדבר ולכתוב, דרך הפה בלבד. לכיתה ד' היא נכנסה משותקת ומונשמת, סיימה לימודיה בהצטיינות והרשימה חלום להתגייס לצבא

צילום: אלבום משפחתי
שיתוף ב facebook
שיתוף בפייסבוק
שיתוף ב whatsapp
שיתוף בוואצאפ
שיתוף ב email
שיתוף במייל

"טוב שבאת" אומרת לי בהתרגשות ג'ניה, הסייעת של ויקטוריה, כאשר אני מסיימת את הראיון ובעיניי, עדיין ניצוצות של השראה והערצה. "איך זה יתכן?" אני שואלת אותה "זה אמיתי? המשפחה הזו נותנת כוחות לכולם" וג'ניה מחייכת, מהנהנת ואומרת: "למרות האסון שעברו, הם חיים בתחושת הודיה עמוקה על כך שויקטוריה ניצלה, ובכל יום מחדש בזכותם, כשאני מגיעה לבית הזה אני נפעמת ומוצאת סיבות להעריך את החיים".
ויקטוריה גרינמן, המתגוררת באשדוד רק בת 19, אך תובנות חייה יכולות למלא ספרי העצמה רבים. הטרגדיה, הכאבים, הקשיים, המכשולים, כל אלו כנראה עיצבו אותה להיות מי שהיא, ואני מרשה לעצמי לומר שהאם והסבתא העוטפות אחראיות לכך לא פחות. אני נכנסת אל הבית החמים והנעים ומיד דואגים שיהיה לי נוח, שום תחושה לא נעימה, שום תחושה שיש כאן התמודדויות עזות, כנגד כל הסיכויים.

ויקטוריה נולדה כילדה בריאה ורגילה, בת שנייה לזוג הורים, אחותה הגדולה לומדת בהרצליה. היא זוכרת את עצמה כילדה שמחה ושובבה מאוד, שעשתה לא מעט בעיות להורים. "ולכולם" היא צוחקת. כאשר סיימה ללמוד בכיתה א' עברה המשפחה לקנדה בעקבות הצעת עבודה שקיבל האב. ויקטוריה נאלצה להיפרד מכל החברים, אך לא ידעה שזו רק ההתמודדות הראשונה שלה בחיים המורכבים שזכתה להם.
באחד הימים נסעו בני המשפחה לביקור אצל הסבתא והסבא בניו יורק וכאן ברגע אחד, התהפכו חייהם. משאית התנגשה ברכבם ואביה ז"ל נהרג במקום. האחות והאם פונו פצועות אך לכולם היה כבר ברור שהפצועה הקשה היא ויקטוריה, שמועברת מיידית לבית החולים רוצ'סטר בארצות הברית.
שבוע שלם היא הייתה מחוסרת הכרה ולא ידעה כלל שחייה מתנדנדים בין שמיים לארץ. הרופאים לא ויתרו וניתחו אותה במהלך אותו שבוע כדי לנסות לייצב את מצבה אך כבר בישרו להוריה שהמצב כנראה חסר סיכוי. אולם כעבור שבוע באורח נס, ויקטוריה פקחה את עיניה, לא מודעת כלל לאנדרלמוסיה שהתחוללה בחייה, לאובדן אביה ולעובדה שהיא משותקת מצוואר ועד כף רגל, מונשמת, ללא יכולת דיבור ואכילה. שלושה חודשים נוספים היא עוברת בחיק הצוות הרפואי בארצות הברית, שמנסה לסייע לה ולאחריהם היא מועברת לשיקום בישראל, בבית החולים השיקומי "אלין".
כשנתיים ארוכות היא עוברת שיקום לא פשוט, כאשר יחד עם הקושי הפיזי ישנו גם קושי מנטלי, לקבל את כל השינוי והמהפך הבלתי נתפס. לצידה של ויקטוריה האם והסבתא, שתי לביאות, שהרבה מהצלחת השיקום היא בזכותן.
"הם לימדו אותי הכל מהתחלה" אומרת ויקטוריה, אשר מדברת דרך צינורית ולמעשה הפה שלה הוא האיבר הפעיל ביותר אצלה. האכילה והשתייה מתבצעות דרך קשית. הפה מאפשר לה לתקשר דרך אביזרים מיוחדים, לצייר דרך מכחול שהיא אוחזת בפה, לגלוש דרך עכבר מיוחד המחובר לפיה. האמנות הזו הצילה אותי" היא אומרת, בכך שאפשרה לה לפרוק את הרגשות העזים שהציפו אותה.

"הילדים הביטו בי כאילו אני חייזר"

החיים האמיתיים שלאחר השיקום גם הם זימנו עבורה מכשולים רבים, כאשר נכנסה לבית הספר באמצע כיתה ד'. "בהתחלה הילדים לא קיבלו אותי" היא נזכרת. "לא כי הם ילדים רעים, פשוט כי הייתי שונה. זה טבעי. בהו בי כאילו אני חייזר, שאלו מלא שאלות, כאילו הגעתי מעולם אחר. רציתי לברוח משם, לא היה לי נוח, אבל לא ויתרתי לעצמי, כי בעצם עברתי דברים יותר קשים.. בהמשך הם ראו שאני בן אדם כמו כולם".
ואיך הרגשת בתיכון עם החברים? שמרת על קשר?
"בטח, יש לי המון חברים, אנחנו שומרים על קשר בוואטסאפ, באינסטגרם, אני יוצאת איתם לקפה ולסרטים".
כן, כפי שהבנתם, אמא וסבתא במשרה מלאה סביב ויקטוריה, ותמיד אחת מהן נמצאת בקרבת מקום, היות שהיא מונשמת ואולי חלילה תזדקק לעזרה. אמה אפילו לא חושבת שיש בכך משהו מיוחד ובצניעות מרשימה אומרת שהכל טבעי.


"זה היה תהליך ארוך" נזכרת אמה. "לא היה פשוט אבל עברנו גם את זה והכל השתלם". וויקטוריה שלא נחשבת מהוותרנים בנחישות סיימה יסודי, חטיבה ואף תיכון מקיף ט', במגמת מדעים, בהצטיינות. אמה מסבירה שכל בחינות הבגרות נעשו בעל פה, כדי לאפשר לה להצליח ואכן היא עשתה זאת בגדול.
איך את עומדת בלחץ? מאין הכוחות לטפל כך בויקטוריה?
"כנראה שיש כוחות לכולם. אני לא יודעת מאיפה.. זו הילדה שלי אז טבעי להיות בשבילה במאה אחוז".
ואיך התמודדת עם הטרגדיה שלך, כשאיבדת בעל ומיד נדרשת לטפל בילדתך המשותקת?
"האמת.. היא זו שנותנת לי כוחות. היא מלמדת אותי איך להתמודד".

"הקשיים רק מדרבנים אותי להתקדם"

בשנה האחרונה הגשימה ויקטוריה חלום, כאשר אושרה להתנדב בצבא בחיל הים. בינתיים חתמה לשנה אך היא כבר רוצה שם שנתיים, כאשר היא מסייעת למשקיות ת"ש בתחום המחשב, בעזרת עכבר פה מיוחד.
איך קיבלו אותך החיילים?
"בצורה מאוד חמה. תמיד רציתי להיות בצבא ואני שמחה בכל יום. אני אחת מהן, מתייחסים אלי ממש רגיל, כבר לא רואים אותי כמישהי שונה".
במקביל, ויקטוריה גם למדה קורס לגרפיקה והיא שואפת להיות פסיכולוגית אמנותית, לסייע לאנשים באמצעות האמנות. הציורים שלה מהממים וכאשר אני מסתבכת קצת בבחירת הציורים לכתבה ומתלבטת בקול, היא צוחקת לעברי: "למה שאני אעשה לך חיים קלים?"

את מתמודדת בגבורה עילאית.. מה בכל זאת הכי קשה במצבך?
"אני מוגבלת מהרבה בחינות זה לא פשוט. רציתי לרקוד וכבר לא אוכל. יש לי המון קשיים, אבל הם רק מדרבנים אותי להתקדם".
ויקטוריה משמשת השראה להרבה אנשים וכשלמדה במקיף ט' נכנסה להרצאה בכל הכיתות, היא מספרת, כדי להעביר את המסר: "סיפרתי לכולם את סיפור חיי וניסיתי להסביר להם, שעם כל קושי ניתן להתמודד, פשוט לא להתייאש, להמשיך ולהתקדם בחיים".
אנשים לעיתים מתלוננים על מחלות, דיכאונות.. צעירים מתעסקים במה ללבוש וכאלה, מה יש לך לומר להם במצבך?
"ששום דבר לא מובן מאליו. צריך להעריך כל דבר בחיים"

ואת אוהבת את החיים על אף המכשולים שזימנו לך?
"אני אוהבת את החיים מאוד. החיים הם מתנה וצריך לדעת לקבל מתנות באהבה".

מה החלום שלך ויקטוריה?
"יש לי הרבה חלומות. אחד מהם כבר הגשמתי, לשרת בצבא. עכשיו אני רוצה להתקדם, להצליח, להגיע כמה שיותר גבוה.."
מותר לשאול אם את חולמת גם על אהבה וזוגיות?
"כולם רוצים.. גם אני רוצה את זה כמובן.."

רגע לפני שאני הולכת, ויקטוריה מבקשת להוסיף עוד משפט, שלדעתה הוא הכי חשוב: "כל התקופה הזו, מאז התאונה, תמיד היו מלא אנשים שתמכו בי ועזרו לי, גם בבית הספר וגם בבית החולים, ואני פשוט רוצה לומר להם תודה".

דילוג לתוכן