מיוחד ליום הזיכרון: יאיר אזולאי מדבר על אבא

לכבוד ציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל השבוע מדור הספורט של אשדוד10 בראיון מיוחד עם יאיר אזולאי ("לגדול בלי אבא זה כל יום יום זיכרון"), ששכל את אביו, מקס אזולאי ז"ל, שנפל בלבנון בעת מילוי תפקידו בשנת 1983

שיתוף ב facebook
שיתוף בפייסבוק
שיתוף ב whatsapp
שיתוף בוואצאפ
שיתוף ב email
שיתוף במייל

"הייתי חודש לפני יום הולדת שש. אחי אריק היה בן שלוש ואחי סטיב היה בן שנה. אמא שלי התאלמנה בגיל 23, מוקדם״, ככה נפתחת השיחה המרגשת לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל עם יאיר אזולאי, המנהל המקצועי של האדומים אשדוד וכדורגלן עבר מצטיין ששיחק שנים רבות בליגת העל. משפחת אזולאי הינה משפחה ידועה באשדוד בעיקר כמשפחה של כדורגל, אך עוד לפני הכדורגל, אירעה טרגדיה משפחתית שגרמה לתפנית אכזרית בחיי המשפחה. בחודש נובמבר, שנת 1983, הגיעה הבשורה המרה שהכניסה את המשפחה אל מעגל השכול.

אביו של יאיר, מקס אזולאי ז"ל, נפגע ממטען צד בעיר צור בלבנון ונהרג.

מקס אזולאי ז"ל נולד במרוקו בשנת 1954 ועלה ארצה יחד עם משפחתו כשהיה בגיל 8, כשהם מתיישבים בעיר אשדוד. הוא למד בבית ספר יסודי 'גאולים' ולאחר מכן למד בביה"ס על יסודי 'מקיף א" (שם יש אנדרטה עם שמות הבוגרים שנפלו במערכות ישראל). התגייס בשנת 1972 והוצב בחיל השריון, השתתף בקרבות הקשים של מלחמת יום כיפור וחזר בשלום אל משפחתו. בשנת 1982, בתור חייל מילואים, לחם במלחמת שלום הגליל, הוצב בגזרה המזרחית בלבנון. ב-4.1.1983 התפוצצה מכונית תופת ליד בית ממשל הצבאי בעיר צור בלבנון. מקס אזולאי היה בין ההרוגים. מקס הותיר אחריו אישה ושלושה בנים, אחים ואחיות. הוריו תרמו לזכרו ספרי קודש לבית הכנסת בשכונת מגוריו (נתונים על פי אתר ׳יזכור׳).

בנו הבכור יאיר כאמור הוא דמות מוכרת באשדוד בזכות הצלחתו במגרש הכדורגל. בראיון מיוחד לציון יום הזיכרון יאיר אזולאי מספר לנו בצורה מרגשת ומצמררת זיכרונות מאביו, על איך זה לגדול בלי אבא ולהיות בן למשפחת שכול ועל איך זה השפיע עליו ועל משפחתו.

מה אתה זוכר מאבא?

“אני זוכר דברים מעטים. לא הרבה. במרוצת הזמן אתה חושב שאתה זוכר… בעיקר מסיפורים. זוכר שהיה לוקח אותי לכדורגל. מרים אותי על הכתפיים לסבתא שלי. קנה לי אופניים זה אני בטוח זוכר. זהו…"

בתור בן למשפחה שכולה, מה אתה מרגיש ביום הזיכרון עצמו?

"זה יום לא קל. אבל זה יום שקודם כל, כל המדינה מציינת. זה יום שבו אתה מכונס בעצמך. זה מכניס אותך בעקבות הטקסים. זה יום שאתה מכונס במחשבות. מתרכז בעיקר בזה. עצוב. שומע עוד סיפורים ושכול שלא מפסיקים לגדול במדינה. חושב שלגדול בלי אבא זה כמעט כל הזמן. היום הזה הוא יום חזק ועוצמתי. אבל אני אומר שלגדול בלי אבא זה כל יום. אין יום שיעבור ולא יהיה משהו שיזכיר את זה."

האם אתה מצליח להרגיש גאווה בתור בן למשפחה שכולה?

"חד משמעית כן. תמיד טענתי שקשה לאבד אבא בגיל מאוחר, שאתה בן 20 למשל, זאת פרידה קשה. ולגדול בלי, אתה לא יודע מה זה לחיות עם וזה דבר מאוד קשה. אתה לא יודע לאן זה יוביל. ברוך ה' תודה לאל, יש לנו משפחה מורחבת, אמא שלי, דודים משני הצדדים. משפחה מאוד גדולה, שעזרה ותמכה. שמחים ומודים על מה שיש לנו, אבל תמיד חסר לנו משהו… משהו בלב תמיד חסר".

האם אתה מרגיש שהצלחת לעלות על הדרכים של אבא? להכיר אותו?

"חד משמעית כן. תמיד שמעתי סיפורים מחברים. יש חלק מהדודים שאמרו שהיו מעריצים אותו ויש את הדודים מצד האמא, שאומרים לי שאין בן אדם כזה. החברים מספרים שאין חבר כזה. שהוא היה כמו אח. מצד שני, יש אח של אמא שלי שאומר, איך אומרים בשפת הרחוב, אבא שלך היה 'גבר'. זה כיף לשמוע ומעודד. אתה רוצה לחקות את זה. משתדלים להיות בני אדם טובים ולהמשיך את הדרך שלהיות אנשים טובים ואחרי זה להמשיך את מה שאנחנו עושים."

היו רגעים בקריירת הכדורגל שהרגשת שהוא מלווה אותך?

"עד היום זה קורה. כל הזמן. בהעפלת ליגה מליגה א'. וגם בתור שחקן. הרבה פעמים. כל הזמן אתה מדבר איתו כאילו הוא קיים. זה לא יוצא מהנפש. חיילים שמתו על קדושת הארץ בשפה של התורה הם נקראים 'גיבורי מלכות'. יש כאלה שיכולים ללכת לצדיקים, אז אני מבקש עזרה מאבא שלי. ברוך ה' כל הזמן אני מבקש את התמיכה ומנסה להתחבר לנפש הרוחנית ולהרגיש שהוא איתי כל הזמן".

אתה חושב שאביך היה גאה בך היום?

"אין לי ספק שכל מה שהשגתי בחיים, אני בטוח שהוא גאה בי ויודע שאני מתנהג בתור בן אדם, שזה הכי חשוב וככה חונכנו. לאחר מכן, לעשות דרך במקצוע מאוד תחרותי ואמוציונאלי. להתמודד לבד.. זה לא קל. כל דבר אומרים לטובה. לפעמים יש דברים בחיים שהם טובים וזה חלק מהעניין שזה לגדול ולהתמודד. כשאתה לבד ואתה מתמודד זה מצער להגיד, כשאתה מתמודד לבד אבל מתחשל הרבה יותר מהר מזה שיש לו מישהו שמלווה אותו יום יום."

איך עובר עליך המעבר הזה מעצבות יום הזיכרון לשמחת יום העצמאות?

"קודם כל זה מעבר חד. אבל אנחנו מספיק אנשים מאמינים ונבונים ומתבגרים עם החיים כדי להבין שהחיים ממשיכים והמדינה צריכה להתקיים. צריכים להמשיך לגדל את המשפחה ולשמוח עם הילדים. אי אפשר להיכנס למרה שחורה ועצבות. העצבות היא בפנים, אבל כלפי חוץ אתה צריך תמיד לשדר אופטימיות, שמחה. אף אחד לא רוצה לראות בן אדם עצוב. ככה גם אנחנו יש לנו מדינה שאנחנו מאוד אוהבים אותה וגאים בה. מקווים שהיא כל הזמן תישמר ושהתקווה הגדולה שלנו היא שהשכול לא יגדל במדינת ישראל."

מה אמה מרגיש כשמדברים עליו?

"זה כיף לשמוע שאביך היה בן אדם מדהים. הורה טוב, אח טוב, שכן טוב. אנשים בעבודה. הגיסים, אומרים שהיו מתים עליו. אם זה כבר קרה ואי אפשר לשנות את רוע הגזרה, אז מה שנשאר זאת הנחמה, המילים הטובות, הסיפורים היפים."

לסיום, אם היית יכול, מה היית שואל אתה אבא שלך?

"זה באמת קשה. אף פעם לא התקילו אותי בזה. הדבר שהכי מסקרן אותי והכי חסר לי והכי הייתי רוצה שיקרה, זה היה שיראה את הנכדים שלו. יש לו עשרה נכדים שאני מניח שהיה מאוד נהנה להיות איתם ולראות אותם גדלים וזה החוסר שלנו."

כבר הורדתם את האפליקציה של אשדוד10?

הורדה לאנדרואיד:

הורדה לאייפון:

דילוג לתוכן