החיים שלנו הם מרוץ אחד ארוך, ולרוב אין לנו זמן לעצור לרגע, להרים את הראש ולחשב מסלול מחדש. היום, בעידן שאחרי הקורונה, הרבה אנשים מסתכלים על תקופת המגיפה ומבינים שלהם היא עשתה דווקא טוב. לקחו את הלימון והפכו אותו ללימונדה.
גם השף גיל סלוקי מרגיש בדיוק ככה. סלוקי, בן 44 ואב לחמישה ממושב גבעתי הסמוך לאשדוד, עבד בתור שף במסעדת ׳שילה׳, אחת המסעדות המובילות בתל אביב. "כל בוקר יצאתי מהבית בשעה 07:00 בבוקר וחזרתי הביתה בשעה 23:00", הוא מספר. "זאת היתה התשוקה שלי ומרוב שנשאבתי לזה לא שמתי לב שאני מפספס את הילדים. בתקופת הקורונה המסעדות סגרו וחזרתי הביתה. אנחנו דור שלישי של חקלאים במושב והתחלתי לעזור לאחים שלי לשווק את התוצרת החקלאית שלנו ישירות לבתי הלקוחות ונהניתי מהזמן בבית עם הילדים. תוך כדי התקופה הזאת הבנתי שאני לא חוזר למסעדנות ולשעות עבודה מטורפות, ושלמרות הקצב המהיר שיש בתל אביב, אני רוצה להישאר במושב".
המשפחה של גיל מגדלת פלפלים, עגבניות, חצילים, שרי, שומר, קולורבי, וירקות נוספים, תלוי בעונה. סלוקי המציא את עצמו מחדש כמשווק ירקות היישר עד הבית, עם איכות שלא מוצאים בסופר. "אנחנו לא מרססים את הירקות, משקים אותם במי תהום ומגדלים בחממות ולא בשדות פתוחים. מדובר בירקות עם טעם אחר. האריזה שאנחנו משתמשים בה היא אקולוגית והלקוחות שלנו מקבלים ירקות שנקטפו באותו יום". טרנד הבריאות ששטף את כולנו בתקופת הקורונה הפך את שיווק הירקות לסיפור הצלחה, וממשיך עד היום בימי שלישי, חמישי ושישי, עם אספקה עד להרצליה בצפון וקריית גת בדרום.
טרנד הבריאות שטף גם אותו באופן אישי. "החיים בתוך המטבח ובלחץ של סרוויס השפיעו על הרגלי התזונה שלי. אכלתי ג'אנק, הכנסתי לגוף שלי הכל בלי לחשוב בכלל על בריאות. בלי להרגיש, הגעתי למשקל של 135 קילו. יום אחד שיחקתי כדורסל בחצר עם הבן שלי. כעבור 4 -5 דקות הרגשתי קשיי נשימה, ממש מחנק, והתמוטטתי. כל הגוף שלי רעד וכולי התמלאתי בזיעה קרה. הבן שלי נבהל והחל לבכות. הגעתי לבית החולים והרופאים אמרו לי שאני חייב להוריד במשקל ולשנות את הרגלי התזונה שלי. זה היה תמרור אזהרה. חוויתי טראומה שגרמה לי להבין שאם אני רוצה לחיות, אם אני אוהב את החיים ואת ילדיי ורעייתי, עליי לשנות את אורח החיים שלי. התחלתי לאכול נכון ובריא, הכנסתי לתפריט שלי הרבה ירקות, התאמנתי באופן מסודר והצלחתי לרדת 50 קילו. הגעתי למשקל של 85 קילו עליו אני שומר בקנאות. בלי ניתוחים או התערבות כירורגית, הכל משינוי חשיבה ותפיסה".
מהשדה הישר לצלחת
למרות שעזב את המסעדנות בתל אביב, התשוקה למטבח לא דעכה. גיל החליט להביא את הידע הרב שצבר במטבחים בתל אביב אל המושב. כך נולד לו האירוח במשק במשק, וגיל מיתג את עצמו כ"השף של הטבע". גיל ראה אנשים שמגיעים למשק ומאוד מתחברים לחוויה. "משהו באווירה של יום שישי במשק מרגיע את האנשים שבורחים מההמולה לשישי ישראלי, אירועים קטנים. בראנץ' שישי זה האהבה שלי. תמיד חלמתי שיהיה לי מקום משלי שבו אני עושה מה שאני אוהב. אני עובד על כל מנה באופן אישי, קוטף בעצמי את הירקות מהמשק ומוציא לאורחים, ממש מהשדה לצלחת".
האירוח של גיל במשק מתקיים כבראנץ' בימי שישי וארוחות ערב בימי חמישי, וחייבים לשריין מקומות מראש. אל השולחן יוצאות זו אחר זו 7 מנות לבנוניות עם טוויסט מקורי, "אני מתחבר למטבח הזה עוד כשהייתי ילד קטן בבית של סבתי". בארוחות אפשר גם לשתות יין כאוות נפשכם, ויש סקסופוניסט שמנעים את האווירה. במקום ישנה גם מעדניה עם אוכל שניתן לקחת הביתה לשבת. זהו אוכל ביתי שגיל אוהב במיוחד, בריא וטעים. הבידול הוא באמצעות חומרי הגלם.
כאיש שאוהב אנשים ונהנה לארח, גיל החליט שהוא לא יכול לוותר על המגע האישי ולכן מקיים סדנאות. "פעם בחודש אני מקיים סדנה מצומצמת, עד 16 אנשים. מדובר בבילוי קולינרי ולמידה, כל פעם בנושא אחר. זה יכול להיות סדנת ממולאים, אוכל פרסי, סדנה טבעונית וכו'. שותים כוס יין יחד ומתנסים בהכנת מנות עם ירידה לפרטים הכי קטנים. מובר בארבע שעות של בילוי משותף שיוצאים ממנו עם הרבה טיפים".
תוצרת ישראלית
אבל לפני הכל, מדובר בחקלאי שטייל בשדות מאז שהוא ילד. אם נחזור לקורונה, אז בתקופת המגיפה, כשהשמים בעולם כולו נסגרו, הבנו היטב כמה חשובה חקלאות מקומית. כבר היינו בטוחים שישתנו סדרי עולם, והנה, הקורונה הסתיימה ונדמה שקברניטי המדינה שכחו מהר, כי הנה שוב מאיימים בגזרות על החקלאים ובייבוא של תוצרת חקלאית ממדינות אחרות. "כשאני הייתי ילד", מספר גיל, "כל מושב גבעתי התפרנס מחקלאות. היום, המשפחה שלי היא המשפחה היחידה במושב שמתפרנסת מחקלאות. כולם נטשו את המקצוע הזה בגלל הקשיים הרבים. זה בלתי אפשרי להתקיים היום מחקלאות, ובמקום שהמדינה תעזור לחקלאים היא מטילה עלינו גזירות. ראינו את ההתנפלות על הסופרים בקורונה ואת המחסור במוצרים בסיסיים. אם חלילה תהיה מלחמה והאספקה לישראל תהיה משובשת, איך נתקיים ללא חקלאים? אני רואה בחקלאים את הציונים המודרניים. אנחנו שומרים על גבולות המדינה. הרי, אם לא נהיה על האדמה הזאת, יגיעו בדואים וכל מיני פולשים וישתלטו על השטחים האלה. מתלוננים שהתוצרת החקלאית שמגיעה מירדן זולה באופן משמעותי, אבל אין לנו את אותם תנאי פתיחה. פועל בירדן מקבל רבע מפועל בישראל, המים עולים כאן הרבה יותר ובכלל כל ההוצאות הנלוות. במקום לעודד אותנו, מחסלים לנו את הענף. בסופרים יש סחורה מעזה ומירדן, אבל אין פיקוח על הירקות האלה ואופן הגידול שלהם. תאר לעצמך שמישהו רוצה לעשות פיגוע המוני בישראלים, ומכניסים לארץ ירקות ופירות מורעלים. אנחנו לא יודעים באילו חומרים רעילים הם מרססים את הגידולים שלהם, והאם הם משקים אותם במי ביוב. עקרת הבית שקונה פלפל מרמי לוי, יודעת מאיפה הוא מגיע? בנאדם צריך לדעת מה הוא מכניס לגוף".
שאני שואלת אותו על העתיד שבו הבינה המלאכותית תחליף את כולנו – גם את העיתונאים והחקלאים, הוא משיב לי: "אנחנו משתמשים בהמון טכנולוגיה שמשפרת לנו את הייבול אבל אין תחליף ללקום בבוקר ולצאת לשדה, לראות את הצמחים מניבים פירות וירקות, להריח את הפרחים ולגעת בענפים. צמח הוא כמו ילד שגדל. מלבד אוכל ומים, הוא צריך הרבה חום ואהבה. ואת זה אף בינה מלאכותית לא תוכל להעניק".