חברות וחברים יקרים!
את הפוסט הזה אני כותב בעיינים דומעות אבל מתוך הבנה שזו ההחלטה הנכונה עבורי.
לפני למעלה משנה, ואחרי 14 שנים ככתב הדרום, הודעתי למנהליי בחברת החדשות על כוונת משפחתי לעבור לגור במרכז ולהיות קרובים ליתר בני המשפחה. אבל אז הגיע ה 7 באוקטובר ושינה הכל. מתוך התהום שאליו נפלנו כולנו, ראיתי זכות ושליחות להשאר ולהשמיע את קולם של תושבי הדרום, ללוות את משפחות החטופים, את אלה שחזרו מהשבי, את המשפחות השכולות, את המפונים, והחלטתי להמשיך בתפקידי. המחדל, ההפקרה, חוסר התיפקוד של ראשי הצבא והמדינה, השבר הגדול, הזוועות וקולות הזעקה של התושבים הותירו בי צלקות. נמשיך לכאוב עוד שנים רבות, כנראה לנצח. אשאר עם שאלות שלא יניחו לעולם – האם יכולנו לעשות יותר. עד שאחרון החטופים יחזור, אתהלך עם משקולת כבדה על הלב. הם חייבים לחזור הביתה כמה שיותר מהר! ואז נוכל להתחיל בתהליך של שיקום ובנייה מחדש. גם אני זקוק לריפוי ושינוי.
בקרוב, לפני האחד בספטמבר, תגיע השעה ונעשה בני משפחתי ואני את המעבר. אעזוב את הדרום בלב כואב ועצוב ואמשיך לסקר את המציאות הישראלית המורכבת בכל הארץ ולא רק בדרום ואשתלב בתפקידי הגשה באולפן ובכתבות מגזין ופרוייקטים שונים.
אחיי ואחיותיי תושבי הדרום, הכוח והיכולת שלכם לעמוד במצב הביטחוני הקשה ולהתעקש להמשיך למרות הכל היוו בעבורי השראה, נטעו בי תיקווה. תמשיכו ללוות אותי תמיד. זו היתה זכות להכיר כל כך הרבה אנשים מיוחדים וטובים שנתנו לי בית חם. לעולם לא אשכח את האהבה והתמיכה שלכם.
היה לי הכבוד להוביל את צוות דרום יחד עם רוני מרדכי, איקו טבאשי ומאיר בן הרוש (יוסי איפרגן יהודה פרץ ואמיל), אנשי מקצוע מוכשרים ובני אדם. עברנו יחד כל כך הרבה רגעים משמעותיים, צחוק ובכי, יאוש ותקווה שלפעמים התפרצו מול המצלמה והמשיכו גם אחרי שכבתה. הייתם העוגן שלי, אני אוהב אותכם מאוד. אני בטוח שתמשיכו יחד עם ניצן שפירא שהצטרף לאחרונה לצוות ועושה עבודה עיתונאית מצויינת.
תודה למנכל אבי וייס לסמנכ״ל גיא סודרי ולעורך יניב הלפגוט על התמיכה וההזדמנות להמשיך להיות חלק מחברת החדשות הטובה והמובילה בישראל.
נמשיך להפגש על המסך של חדשות 12 בתקווה לחדשות טובות וימים טובים יותר.
