"כשהחלטתי להתגייס אבא שלי היכה אותי במקל וזרק אותי לרחוב"

ג' ממשפחה חרדית באשדוד, החליט להתגייס לצה"ל וכשהודיע להוריו, שבר עליו אביו מקל מטאטא וזרק אותו לרחוב. הוא לן בתוך מכונית בפרדסים הסמוכים. ג' בראיון גלוי לב מספר מה עבר עליו ברחוב וכיצד השתקם והפך למפקד בצה"ל

ג' וגרנות. צילום: באדיבות עושי חיל
שיתוף ב facebook
שיתוף בפייסבוק
שיתוף ב whatsapp
שיתוף בוואצאפ
שיתוף ב email
שיתוף במייל

האב האברך נשא את עיניו לבנו. העיניים בערו מזעם. "להתגייס לצבא השמד? איך עוללת לי דבר כזה". הוא נטל לפתע את מקל המטאטא שהיה לידו והחל להכות את בנו ללא רחמים עד שהמקל נשבר. "קח את הדברים שלך מכאן ולך, אין לי יותר בן כזה", אמר.
ג' ארז את החפצים שהיו לו בכמה תיקים, בודד גלמוד ועצוב עזב ג' את ביתו בשכונה החרדית באשדוד אל הרחוב. עולמו של ג', יליד אחת מהשכונות החרדיות באשדוד, חשך בעדו. "כבר מזמן שלא הייתי בקו שהכתיב הבית, מהישיבה פרשתי לפני שנים אחדות והתחלתי לעבוד. הדבר הזה לא ציער כל כך את הורי כמו העובדה שהלכתי לצבא", מספר ג', כיום קצין באחת היחידות הקרביות ל'השבוע באשדוד'.
כשהוא לבדו, ללא כל עזרה ומגן, הוא נטל את חפציו ואפילו לא ידע לאן יפנה. למחרת עליו היה להתייצב בלשכת הגיוס בכיסו לא הייתה פרוטה לשלם למישהו. "היה לי חבר טוב באשדוד שגם הוא לא גר בבית והייתה לו דירה עצמאית. פעם הוא אמר לי שאם אזדקק לעזרתו הוא יעזור. פניתי אפוא אליו והוא אכן שמח לקלוט אותי בדירתו הבטחתי לו שברגע שיהיה לי כסף אשלם לו שכירות", מספר ג'.
רק מספר ימים קודם הוא קיבל את ההחלטה. "הייתי רשום אומנם כתלמיד ישיבה אבל למעשה עבדתי כאיש שיפוצים", הוא נזכר, "דווקא ישיבות חרדיות רבות באשדוד השתמשו בשרותיי", הוא נזכר, "הרווחתי דווקא לא רע והפרוטה הייתה מצויה בכיסי ואז הייתי צריך ללכת שוב ללשכת הגיוס בבאר שבע כדי לדחות גיוס. רגע לפני שחתמתי שאלתי את עצמי האם יש הצדקה מוסרית לעובדה שאני לא משרת בצבא. אני אפילו לא לומד אלא סתם לא משרת בצבא בעוד שצעירים אחרים שופכים את דמם למעני. באותו רגע הנחתי את העט, הלכתי לאחד החיילים ואמרתי לו "אני לא חותם, אני רוצה להתגייס".
ג' החל בהליך הגיוס, הוא כמובן לא אמר דבר להוריו שאצלם הוא התגורר עד יום הגיוס. את הדואר הצבאי ביקש מלשכת הגיוס לשלוח למקום אחר, לשכת הגיוס רגילה בכאלה בקשות. מקץ המתנה של חצי שנה שבהם עבר ג' את כל הליך הגיוס, הוא גויס לצה"ל. "יום לפני הגיוס שוחחתי עם הורי והודעתי להם שמחר אני מתגייס לצה"ל ואת הנעשה אין להשיב. הסברתי להם שאני לא יכול לעשות צחוק מעצמי, גם לא ללמוד וגם לא להיות חייל. הם אמרו לי שמבחינתם עברתי קו אדום והכל הם יכולים לסבול חוץ מגיוס לצה"ל. וכי עלי לעזוב את הבית ומיד ומבחינתם הם איני בנם יותר.

"הייתה לי מכונית שבקושי נסעה, מהתקופה שבא עבדתי בשיפוצים, החלטתי שהיא תהיה הבית שלי"


"לא רציתי לספר לאף אחד על מצבי", מספר ג', "התביישתי. מהטירונות יצא בעצם לבית חברו שם בילה את חופשותיו. אלא שבאימון המתקדם הוא רב עם החבר שלו שביקש ממנו לעזוב את הבית מיד. "לא הייתי מוכר כחייל בודד, לא סיפרתי לאיש על מצבי, התביישתי לא היה לי כסף לשום דבר".
הפתרון היה מכונית. "הייתה לי מכונית שבקושי נסעה, מהתקופה שבא עבדתי בשיפוצים, החלטתי שהיא תהיה הבית שלי", הוא ניזכר. "כביסה עשיתי באחת הישיבות שבה עבדתי בעבר שזכרה לי חסד נעורים, שם גם התקלחתי. ואז חזרתי לאוטו. הייתי חונה דרך קבע מאחורי תחנת דלק. נוסע לתוכה, מתדלק קצת וזה לא כדי לנסוע אלא כדי להפעיל את החימום שלא אקפא. כך ביליתי את חופשות השבת שלי בלא שאיש ידע על מצבי".
ש. ואתה כך לבדך בעולם רק במכונית שהפכה לביתך
"אתה יכול להבין מה זה לגור בתוך מכונית המשמשת בית. ללא תמיכה עזרה וסיוע לבד ברחוב בודד וגלמוד, כשאני מסתכל על אלה שאינם הולכים לשרת בצה"ל ואני אומר לעצמי למה אני הולך לשרת שופך את דמי למען המדינה ואין לי לאן לחזור ולהם יש, זה קרע אותי. אומנם הייתי במצב כזה כי לא סיפרתי לאיש, אבל מה חטאתי שהורי זרקו אותי? שחברי לא קיבלו אותי? הלכתי להגן עליהם. ההרגשה הייתה נוראה".

הקונפליקט של ג'

התפנית בחייו העצובים של ג'

התפנית של ג' אירעה לאחר שפגש בשיחה אקראית ממש את צ', גם צ' היה חייל בודד אלא שהוא היה גר בדירות עמותת 'עושי חיל' בקרית ארבע. "אני לא יודע למה ואיך", ניזכר ג', "אבל סיפרתי לו היכן אני גר והוא הזדעזע. "אתה חייב להכיר את אהרן גרנות", ייעץ לי, "את הדירות של העמותה שיש בהן הכל, הוא אפילו לא המתין ובמקום יצר קשר עם גרנות יו"ר העמותה וזה הודיע לו שהוא בא מיד בשביל החייל.
"למחרת הגיע לבסיס אהרן גרנות", מספר ג', "לא הייתי אז שומר מצוות, אני רואה לפתע מישהו דתי עם כיפה סרוגה גדולה וציציות בחוץ, למרות שצ' אמר לי שהוא לא מחזיר בתשובה, הייתי בטוח שהוא בא להחזיר אותי בתשובה". האיש הזה שהוא בעצם המלאך שלי אמר לי משפט שנחרט עד היום בזכרוני "אני לא שוטר של אלוהים, ואת החשבונות עם הקב"ה תעשה במקום אחר לא איתי". כך ממש.
ג' שוכנע להגיע לדירות בקרית ארבע. באותה שבת כבר היה שם. "הבנתי שזה הבית שלי, החמימות, המשפחתיות, הקהילתיות. פגשתי שם עוד 15 חבר'ה כולם כמוני, כולם מגיעים מבתים חרדים, ברמות שונות של קיום מצוות ומחרדים המקפידים על קלה כבחמורה ועד חיילים המקפידים לנסוע אחרי הסעודה למועדון 'הפורום' בבאר שבע, ואני הייתי נמנה דווקא על אלה. אלא שאני כאשדודי במקור, ואת זה לא יקחו ממני בשום אופן, העדפתי את מקומות הבילוי שמציעה עיר הולדתי גם משכתי לשם את שאר החבר'ה ולאו דווקא בשבת"
אחרי שבוע של שהות הודיע ג' לאהרן גרנות שהוא מצטרף הוא קיבל חדר בדירה ואת כל הערכה שאותה מקבל כל חייל המגיע. לג' חסרו בגדים בסיסיים שאותם הוא קיבל חדשים מהעמותה שרכשה עבורו בגדים באחת מרשתות השיווק.
ג' נפצע באימון ואושפז בבית חולים. מספר החירום שהיה רשום לבית החולים היה של אהרן גרנות וזה הגיע מיידית לבית החולים. "הרופאים היו בטוחים שזהו אבי הביולוגי", נזכר ג', "לא הכחשתי, מעשית אין לי אבא אחר. הוא הסתובב איתי בכל רחבי בית החולים, נושא אותי בתוך מיטה, לא יכולתי לזוז. גם כשאשפזו אותי הוא הודיע לי שהוא נשאר איתי כאן בבית החולים. לא האמנתי, אבל רק אז הבנתי שבעצם יש לי אבא".
רוב תקופת האישפוז היה אהרן גרנות לצד מיטתו של ג' אומנם חיילים מהיחידה נשלחו למיטת ג' כדי שגרנות יוכל להתפנות לשאר ענייני העמותה, וגם חיילים נוספים מהעמותה באו אבל הדמות הדומיננטית והמרכזית סביבו של ג' באותה תקופה היה ה'אבא של החיילים הבודדים' אהרן גרנות שבילה לילות ללא שינה ליד מיטתו של ג'. "כשאתה מתייסר ייסורי תופת ומבלה בין צילום לניתוח ומוצא לידך את אהרן, כשההורים הביולוגיים שלך אפילו לא יצרו איתך קשר טלפוני, אתה מבין שלמושג אבא ביולוגי אין כל משמעות, אני אומנם לא קורא לו אבא, אבל הוא אבא שלי".
אחרי תקופת אשפוז שוחרר ג' לביתו, כלומר לדירות העמותה בקרית ארבע, לשיקום. מעכשיו את כל השינוע לבדיקות, לצילומים לפיזיוטרפיה ביצע אהרן כשהמלחמה העיקרית היא להחזיר את ג' לשרות. "רציתי לסיים שירות בכבוד לא עזבתי את ביתי הביולוגי ואת משפחתי כדי לסיים כפצוע ולצאת מהשרות. ג' פתח במסע שיקום מעורר ההערצה תוך שהוא משתמש בכל הכלים שהעמיד לרשותו גם הצבא אבל גם הישוב קריית ארבע כמו בריכת השחיה ומכון הכושר לשם היה לוקח אותו אהרן גרנות מידי יום. המטפלים שלו במכוני הפיזיותרפיה הצבאית היו המומים אחרי התקדמותו.
מקץ שלשה חודשים כאלה החזירה וועדה רפואית את הפרופיל של ג' והוא חזר לשרת בגדוד שלו וגם יצא לקורס פיקודי ובהמשך לקורס קצינים.
ש. מה אתה עושה כיום בצבא?
"כיום אני מפקד בצה"ל וכתוצאה מהטיפול המסור גם הקרבתי קצת יותר לעולם שמירת המצוות, אני כיום שומר שבת וכתוצאה מטיפול מסור של אהרן גרנות גם ההורים שלי התקרבו אלי קצת, הם פחות מתנכרים לי ויותר בקשר איתי. עכשיו אני יכול לומר יותר מכל דבר שעמותת 'עושי חיל' היא באמת הבית שלי, כל החיילים האחרים הם האחים שלי, המפקדים שלי טוענים שאני מקבל יחס יותר מבן ביולוגי להורים ביולוגים רגילים. אין לי שום מושג אפוא הייתי היום בלעדיהם".

עשרות חיילים חרדים טופלו בעמותת "עושי חיל"

סיפורו של ג' הוא רק אחד מ 45 סיפורים של 45 חיילים, שוטרים, שוטרי מג"ב בודדים ממוצא חרדי שמצאו בית ומקלט בדירות העמותה הנמצאות בקרית ארבע, בישוב סוסיא בדרום הר חברון ובקרוב גם תפתח דירה לבנות בלוד. את העמותה יסד איש התקשורת לשעבר אהרן גרנות שהיה עיתונאי בכיר וסגן עורך עיתון בעיתונות החרדית, התפטר מעבודתו וייסד את העמותה לאחר שנחשף למקרה של חייל כזה שאין לו להיכן לחזור, יחד איתו מנהל את העמותה אהרן קורץ ויחד איתם מעגל ענק של מתנדבים. העמותה דואגת לכל צרכי הדירה גם לריהוט של הדירה אבל גם לאוכל ולמוצרים של כל דירה. במשך שלשת שנות קיומה, הספיקה העמותה לטפל ב 80 חיילים. 45 מתוכם גרים וחיים בדירות העמותה.
במוצאי שבת הקרובה יופיע אהרן גרנות ויספר את סיפורם של החיילים הבודדים. תוקרן מצגת וסרטון מרגש על החיילים הבודדים. הערב יתקיים בשעה 20:30 בבית הכנסת 'רינת זכריה', רחוב ברנר 15, רובע ה' באשדוד.

ליצירת קשר עם העמותה:

02-9414166, [email protected] או באתר העמותה: http://oseychail.org/

דילוג לתוכן