ראש השנה מתואר בתורה כ"יום הזכרון" ו"יום תרועה". במקור, בפרשת אמור נאמר: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד), ובפרשת פינחס נאמר: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ… יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א). מכאן שני השמות: יום זכרון – יום שבו נזכרים המעשים, ויום תרועה – יום שבו תוקעים בשופר.
ראוי לציין שראש השנה בתשרי אינו ה"ראש שנה" היחיד. המשנה במסכת ראש השנה (א, א) פותחת וקובעת: "אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם" – באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות ולנטיעה ולירקות, ובאחד בשבט ראש השנה לאילן. כלומר, מה שאנו מכנים "ראש השנה" הוא בהגדרה המדויקת ראש השנה לשנים – היום שבו מתחיל מניין השנים, ובו כל באי עולם נידונים.
ואכן, הדבר המרכזי שאיתו צריך האדם להיכנס לראש השנה הוא ההכרה שיש אדון לעולם. בראש השנה מתחילה תקופה של עשרת ימי תשובה: ראשיתה בשני ימי דין (שני ימי ראש השנה), שבהם כל באי עולם נידונים לשנה החדשה – וכן כל עיר ועיר וכל אומה ואומה נידונות בימים אלו. היום השלישי הוא צום גדליה, ומשם נותרים עוד שישה ימים עד היום העשירי בתשרי – יום הכיפורים.
והשאלה המתבקשת: מדוע דווקא עשרה ימים לחזרה בתשובה? לכאורה היה ראוי יותר לבחון את האדם בפרק זמן קצר, שבו יתאמץ להיות זהיר וממוקד בכוונתו לשוב ממעשיו הרעים – שכן ריכוז המאמץ בזמן קצר עשוי היה להבטיח כנות ורצינות רבה יותר.
התשובה טמונה במשמעות העצומה שיש בעשרה ימים דווקא. חז"ל מסבירים שהקב"ה יכול היה לברוא את העולם באמירה אחת, אלא שברא אותו בעשרה מאמרות – ומכאן לומדים שהאדם עתיד ליתן דין על מעשיו באותו אופן שבו נברא העולם: לא בבת אחת, אלא בתהליך. משך הזמן של עשרה ימים מלמד אותנו ששינוי אמיתי אינו מתרחש ברגע אחד של החלטה, אלא מתחיל בכוונה טובה ומתבטא בתהליך מתמשך. כך נותן לנו הקב"ה אפשרות להשתנות באופן מעשי במהלך עשרה ימים, שבהם כל יום הוא הזדמנות נפרדת לתיקון. ולכן בעשרת ימי תשובה מצויים כל ימות השבוע – כך שאנו מתקנים בחזרתנו בתשובה את כל ימי הראשון, כל ימי השני, וכן הלאה, עד כל ימי השבת שבמהלך השנה.
בראש השנה עצמו אנו ממליכים את הקב"ה עלינו, ואחת הסיבות לתקיעת השופר היא שבכך אנו מכריזים שהקב"ה מלך ואנו עבדיו. עוד עניין מרכזי ביום זה הוא שזכרון כל מעשיו ומחשבותיו של האדם נכנס לחשבון הדין. ודבר שלישי – צריך האדם להיכנס לדין כשיש לו סנגורים: מצוות וחסדים. לכן תוקעים בשופר, להזכיר את זכות עקידת יצחק ואת האיל שנאחז בסבך.
השנה נתקע בשופר ביום השני של ראש השנה, שכן חז"ל גזרו שביום שבת אין תוקעים בשופר. משום כך יש להתחזק דווקא השנה בשמירת שבת, שתגן עלינו במקום תקיעת השופר שאינה נעשית בשבת – ובפרט ששבת עצמה נחשבת למעלה הגבוהה ביותר מכל ימות השנה, שהרי בה עולים שבעה אנשים לתורה.
והכלי המרכזי שנותן כוח לכל התהליך הזה הוא האהבה. כפי שאמרו חז"ל: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות" (יומא פו, ב) – ומבואר שם שדווקא תשובה מאהבה היא שבכוחה להפוך את הזדונות עצמם לזכויות, ולא רק למחוק אותם. זהו כוחה של האהבה: היא אינה רק מוחקת את העבר, אלא הופכת אותו לחיובי. וכשם שאהבת ה' זו פועלת ביחסנו כלפי הקב"ה בתשובתנו, כך היא הכלי גם ביחסנו כלפי הזולת – מבט של אהבה על האדם הוא שמאפשר לנו לדון אותו לכף זכות, ואף להפוך בעינינו את מגרעותיו ליתרונות.
המסר הפשוט העולה מכל זה: שינוי הוא תהליך, לא אירוע חד-פעמי. הקב"ה נותן לנו עשרה ימים כדי ללמד אותנו שגם התשובה, כמו הבריאה עצמה, נבנית שלב אחר שלב – וכל יום בפני עצמו הוא הזדמנות של ממש לתיקון. ואם כך נוהג הקב"ה כלפינו – נותן לנו זמן, סבלנות ותהליך, ולא דן אותנו לפי רגע אחד של כישלון – כך מוטל עלינו ללמוד ולנהוג גם כלפי הזולת: לתת הזדמנות, לא לשפוט אדם לפי רגע אחד או מעידה אחת, ולדון כל אדם לכף זכות. כשם שהקב"ה סבלן איתנו ומאפשר לנו תהליך של תיקון מתוך אהבה, כך ראוי שנהיה סבלניים ואוהבים זה את זה, ונזכה יחד לשנה טובה וברוכה.
מערכת אשדוד 10 מאחת שנה טובה ומבורכת וכתיבה וחתימה טובה
