כנגד כל הסיכויים

משבר עלייה קשה בגיל ההתבגרות של עו"ד חיים פרנק, מומחה בתחום נזקי גוף, חידד בו את הרגישות לחלשים ולסובלים. במשרד עורכי הדין שלו באשדוד, הוא מרבה לעזור לאנשים להתגבר על מכשולים ביורוקרטיים בהליכים משפטיים

צילום: ארנסט ארנוב
שיתוף ב facebook
שיתוף בפייסבוק
שיתוף ב whatsapp
שיתוף בוואצאפ
שיתוף ב email
שיתוף במייל

איך קורה שילד שהיה תלמיד מצטיין והוציא רק מאיות, הפך תוך זמן קצר לנער שהוריו נקראים לבית הספר שוב ושוב, שמעורב בקטטות, שלא מגיע לבית ספר, נכשל בלימודים ומסיים תיכון ללא בגרות מלאה? 

הסיפור של עו"ד חיים פרנק, שעלה לארץ עם משפחתו בגיל 12 מווילנה שבליטא (ברית המועצות לשעבר) הוא סיפור עלייה קשה, המשקף עד כמה משבר נפשי על רקע הגירה, עלול לדרדר את מהלך החיים של ילד אחד.

חיים פרנק עלה עם משפחתו לישראל בשנת 1991, ישר לחטיבת הביניים באשדוד, לכיתה ז'. בבית הספר בעיר מגוריו בליטא היה לו מעמד של מנהיג, ילד מאד מקובל בכיתה ותלמיד מצטיין. כאן בארץ חיכתה לו קבלת פנים לא סימפטית במיוחד… בלי לדעת עברית ובלי חברים, בשנים המאתגרות בלאו הכי של גיל ההתבגרות, הוא הגיע לסביבה מתוחה ולילדים ישראלים שדחו אותו ואת חבריו העולים: "הם אמרו לנושירדנו מהעצים, שאנחנו לא שווים כלום, שההורים שלנו תפסו להורים שלהם את מקומות העבודה ועוד דברים שלא בא לי לחזור עליהם… רמת הלימודים בווילנה הייתה הרבה יותר גבוהה מאשר בישראל, ושםהייתי תלמיד מצטיין, אבל בארץ, בגלל מחסום השפה והמשבר החברתי שחוויתי, פשוט איבדתי כל חשק ללמוד והפכתי לילד בעייתי בכיתה. ההורים שלי היו עסוקים בהישרדות, וגם להם היה לא קל, ובסוף,אבא שלי אמר לי יום אחד: 'תשמע, תעשה מה שאתה רואה לנכון, מצדי תהיה מנקה רחובות (משפט שנחשב ממש לקללה ברוסית…), אבל תדאג שלא יקראו לי יותר לשיחות עם המורה'. היום, ממרחק השנים, אני יודע שהוא בעצמו עבר משבר נפשי מאד גדול ואני מצדיע לו, שהחזיק מעמד".

אביו של חיים היה רופא ילדים ידוע, מכובד ומוערך בקהילה היהודית בווילנה במשך 17 שנה. כשעלה לישראל בגיל 39 נאלץ, כדי לפרנס את משפחתו, לעבוד במפעל תפוזים "פרדס" וכמאבטח בבית חולים פסיכיאטרי (במשמרות של 36 שעות!) במשך שלוש שנים, במהלכן גם למד למבחן לקבלת רישיון רופאבישראל.

חיים: "אני זוכר שגרנו בדירה שכורה ובכל שעה, ביום או בלילה, ראיתי את אבא שלי יושב במרפסת,שוקד על לימודי העברית שלו ולומד בלי הרף מתוך ספרי ההכנה למבחנים ברפואה. בסופו של דבר המאמץ השתלם, והוא הצליח לעבור את המבחנים בהצלחה רבה; במקום השני בקבוצת הרופאים העולים איתם למד". 
זה היה בשנת 1994, ובאותה תקופה התרחשו הפגנות של רופאים עולים מחבר העמים נגד המבחנים כרף קבלת רישיון הרופא בארץ. המפגינים טענו, כי הוותק שלהם ורישיון הרופא עמו הגיעו, מספיקים. "מתברר שביום בו אבי היה צריך להיבחן, התקהלה הפגנה כזו לא רחוק מהמקום. קבוצת הנבחנים רצה בגניבה במעברים תת-קרקעיים בבית החולים איכילוב, כדי להימלט מעיני המפגינים ומצעקות ה'בוגדים' שלהם. אבי אמר אז, שעם כל הכבוד לכולם, יש לו משפחה לפרנס והוא חייב לעשות את המבחן ויהי מה"…
וחזרה לילד חיים, שמסיים תיכון בלי בגרות מלאה, משרת בצבא במודיעין חיל הים ואחרי הצבא מתברג בחברת פלאפון ומגלה מחדש את השאפתנות שהייתה טבועה בו תמיד.

מנציג שירות התקדם לאחראי משמרת, למנהל צוות והגיע עד לתפקיד מנהל סניף.

הדחף להצליח הופנה שוב ללימודים. חיים התקבל למכינה באוניברסיטת תל אביב וסיים אותה בממוצע 96 שהספיק כדי לקבלו ללימודי משפטים גם בלי בגרות.

כשהיה בשנה ב' ללימודים, חווה אירוע טראומטי שהשפיע על בחירותיו המקצועיות.

"נהגתי במכונית שלי באשדוד ופתאום הגיח מהצד רוכב אופניים, פגע בי ונכנס ברכב מצד ימין. הוא עף כמה עשרות מטרים קדימה ונפל מולי על מכסה המנוע, כולו שותת דם. שימשת הרכב התנפצה, ואני הבטתי המום במתרחש. עקבתי כיצד מפנים אותו באמבולנס מהמקום, ולמרות שלא הייתי אשם בתאונה, לקח לי לא מעט זמן להתאושש מההלם. כאב לי עליו מאד".

רוכב האופניים סבל מפגיעת ראש ואושפז, אך בסופו של דבר החלים וחזר לאיתנו. "אף אחד לא עדכן אותי מה קרה לו. היה לי חבר במד"א, אז ביקשתי ממנו לבדוק שהאיש בסדר ווידאתי שהוא אכן השתחרר מבית החולים ומצבו טוב. התאונה ההיא השפיעה על החלטתי להתמחות בתביעות של נזקי גוף. הבנתי היטב למה תאונות גורמות – ברגע אחד אדם עלול למות או להיפגע ולהישאר עם נכות קשה". 

בשנת 2010 פתח עו"ד חיים פרנק משרד יחד עם שותף, ברחובות, ולאחר ארבע שנים דרכיהם נפרדו. היום הוא בעל משרד עצמאי, גדול ומשגשג באשדוד, המתמחה בתביעות נזקי גוף וכולל 17 עובדים –שמונה עורכי דין וצוות אדמיניסטרטיבי.

"יש לי רגישות מיוחדת לעולים ולזרים, וכשיש לי לקוח שאינו דובר היטב את השפה, אני עוזר לו עם הניירת כדי שחוסר השליטה בעברית לא יהווה עבורו מכשול. נוסף לכך, המוטו שלי הוא לא לקחת תיקים שהם 'בעיות שהן לא בעיות'. למה הכוונה? כאשר מגיע אליי לקוח שאני יודע שהוא יוכל לטפל בתיק שלו גם בלעדיי, אני לא אקח את התיק רק כדי לגבות שכר טרחה. למשל, הגיעה אלינו אישה חולת סרטן כדי להגיש תביעת נכות כללית. כיוון שהיה ברור לי שתביעתה תאושר, הנחיתי אותה כיצד למלא את הטופס הדרוש ושלחתי אותה לדרכה. למה שתשלם סתם שכר טרחה מיותר?

אני מאמין כי גם אם אתה עורך דין מצליח, הכי חשוב זה להישאר בנאדם. זה החינוך שקיבלתי בבית,לכבד כל אדם ולא לזלזל באף אחד".

כבר הורדתם את האפליקציה של אשדוד10?

הורדה לאנדרואיד:

הורדה לאייפון:

דילוג לתוכן