השבוע פורסמה ידיעה תחת הכותרת: "בשורה לציבור החרדי ברובע ז', בעלי הדירות יוכלו להרחיב עד ל-160 מ"ר את הדירות שלהם". בנוסף על ה-160 מ"ר, תינתן תוספת שטח של עד 12 מ"ר שטח שירות למרפסת סוכה, ושטח של 5 מ"ר נוספים כשטח עיקרי כגון מרפסת סגורה. בנוסף ניתנו הטבות נוספות, כמו שטחי מסחר בקומת הקרקע שניתן יהיה להקים בהם עסקים זעירים.
התוכנית קודמה ע"י סגן ראש העירייה הרב יחיאל ויינגרטן יחד עם כלל חברי סיעת ׳אגודת ישראל׳, וזאת בסיוע נרחב של שר השיכון יצחק גודלקנופף וראש המטה שלו מוטי בבצוק, מדובר ברובע ז' החרדי.
קראתי את הידיעה הארוכה שהופצה לעיתונות. מצד אחד נחרדתי, מצד שני אני מצדיע לנציגי אגודת ישראל בעירייה, שנבחרו ע"י הציבור החרדי האשכנזי, על דאגתם לבוחריהם ורק לבוחריהם, בסיוע שר השיכון החרדי הרב יצחק גודלקנופף, וראש המטה שלו העסקן שידו בכל, מוטי בבצוק. איפה נעלמו חברי האופוזיציה בעירייה שעושים עבודה טובה, שיכלו להעביר את אותה החלטה לפחות לגבי המילואימניקים בעלי הדירות באשדוד, בדרך מאבק ציבורי, מאבק משפטי ועוד.
איך ציבור חרדי כמעט כולו לא משרת בצה"ל, רובו לא עובד, זוכה להטבות מפליגות?. אני מתייחס בכתבה זו בעיקר לציבור החרדי – האשכנזי, כי לדעתי חלק נכבד ממצביעי ש"ס עובד ומשרת בצה"ל.
גילוי נאות. חשוב לי שהקורא לא התרשם מכתבה זו שאני אנטי חרדים. כל הביטוחים שלי ושל עסקיי מופקדים מזה שנים רבות בידי סוכן ביטוח חרדי מנצר, מחסידי בעלז, לא בגלל שהוא יותר זול, אלא בגלל השירות הטוב שלו, וגם בגלל רצוני לסייע ללומדי תורה.
יחד עם זאת, אני מודאג מאוד. מעריכים שבשנת 2040 – החרדים יהוו כארבעים אחוז מתושבי המדינה, שאם ימשיכו בסירובם לשרת בצה"ל ולצאת לעבודה, זה המתכון לחורבן בית שלישי. כבר היום חיילי צה"ל סדירים ומילואימניקים נאנקים מהשירות הממושך של חודשים רבים. תופעה שפוגעת בצה"ל ובירידה גדולה ברוח ההתנדבות שהייתה בראשית המלחמה. מנהיגי העדה החרדית תומכים בסירובם של החרדים שלא לשרת מכמה נימוקים, ובראשם הנימוק שבזכות לומדי התורה -צה"ל מנצח.
העם היהודי במשך אלפי שנים בכל הגלויות, קיימו את המצוות בחירוף נפש, מתוך עוני גדול. הרדיפות הדתיות בכל הקהילות במשך כאלפיים שנה חיכו לבואו של המשיח, וזה לא בא. אלפיים שנה לא קם איזה מנהיג ואמר אנו ניקח את גורלנו בידנו ונדאג להקים מדינה שתשען על כוחה, עד שקם הרצל כופר בדת ישראל ועשה את זה, והיום אנו רואים את התוצאה: מדינה חזקה, פורחת. מרושתת בבתי הכנסת, ישיבות חרדיות, מדינה שיהדות החרדית בה משגשגת ופורחת. אני רואה את זה "אתחלתא דגאולה".
קטונתי מלקבוע שבזכות לומדי התורה קמה המדינה, לדעתי המדינה קמה בשנת 1948 בזכות אותם לוחמי עזי נפש שרובם ככולם היו חילוניים.
עיון קצר בדברי מלחמת השחרור מצביע שאת מספר החרדים שנמנו עם לוחמי צה"ל בפלמ"ח, בהגנה באצ"ל, שנלחמו מול כל צבאות ערב אפשר היה לספור על כף היד, ואם היו לוחמים דתיים בתקופה ההיא הם היו מהכיפות הסרוגות. לזכור שמפקדי הפלמ"ח, ההגנה, צה"ל ואצ"ל, באותה תקופה היו חילוניים לגמרי, והמפקדים לא היו מהמגזר הדתי לאומי. הם נלחמו בחירוף נפש במלחמת השחרור, שבה נפלו כשבעת אלפים חיילים.
העיתונאי מנחם רהט פרסם מאמר בעיתון הדתי לאומי "מצב הרוח" תחת הכותרת: "השתמטותם אמנותם" ובו מפרט את הנימוקים של הסירוב החרדי לשרת בצה"ל באלפי תירוצים עלובים. אחד הנימוקים שאסור שחרדי יסכן את עצמו עד כדי מוות להגנת מחללי שבת ואוכלי טריפות. העיתונאי מנחם רהט חובש כיפה, עיתונאי בכיר בעיתון ׳מעריב׳, כשזה היה העיתון של המדינה מציע פתרון וכותב: ״את הסחטנות החרדית והערבית ניתן לשבור רק עם אמנה חברתית חדשה: "מי שלא נותן כלום, לא יקבל כלום כולל שלילת זכות הבחירה לכנסת ולרשויות המקומיות".
תורתו אומנותו?
גילוי נאות: אני גדלתי והתחנכתי בישיבות חב"ד עד גיל שש עשרה, תחילה במרוקו ואח"כ בישיבה גבוהה של חב"ד בעיירה ברוונוא ליד פאריז, כך שהכרתי במקצת את העולם החרדי מקרוב לשבח או לגנאי. בשנת 1961 עליתי ארצה לבד, ומשפחתי נשארה במרוקו עד פתיחת השערים לארץ מצד ממשלת מרוקו. בארץ נשלחתי ע"י מזכיר המפד"ל בבאר שבע ללמוד במדרשה למורים ממלכתית דתית בכפר הנוער הדתי כפר חסידים, מוסד השייך למוסדות החינוך של המפד"ל, (המפלגה דתית לאומית) דתית לייט, בנים ובנות ביחד, התלמידות במדרשה לבשו מכנסיים, מפד"ל היפה, לפני שהתחרדה.
כבוגר ישיבה חרדית מעולם לא למדתי לימודי חול, לא ידעתי פעולות פשוטות בחשבון. לא ידעתי שכדור הארץ הוא כדור, לא ידעתי היסטוריה, כלום כלום.
כשהגעתי למדרשה לריאיון קבלה, שאל אותי מנהל המדרשה יהודה תורן, מה אני יודע חוץ מתלמוד, הלכות ועוד. עניתי לו ׳אני לא יודע כלום, אפילו לא פעולות חיבור וחיסור בחשבון׳. יהודה תורן ז"ל, אמר לי "אני מקבל אותך לניסיון", ואכן אחרי כמה חודשים תפסתי את העקרון בחשבון, בגיאוגרפיה, בהיסטוריה ועוד. הפכתי להיות מורה לגיאוגרפיה לכיתות ז', ח', מורה לטבע, בלעתי ספרים יום ולילה. אבל הידע במקצועות החול לא העביר אותי על דעתי ועל דתי, יום יום אני מודה ליהודה תורן ולבורא עולם שזכיתי ללמוד לימודי חול.
באותה תקופה נפתחו ברחבי הארץ מספר מדרשיות למורים כדי להכשיר אותם להוראה, מאחר שעלייה גדולה ממרוקו החלה להגיע בשנת 1962. עם קבלתי הסביר לי מנהל המדרשה שיש סיכום עם משרד הביטחון, שאחרי סיום הלימודים בני שנתיים במדרשה ניתן לעבור טירונות קלה, ולעבוד ביישובי ספר ארבע שנים במקום צבא. אני העדפתי שירות צבאי. הוריי הגיעו ממרוקו משפחה בת עשר נפשות. אבי עבד כנהג, אבל היה קשה מאוד. הספקתי לשרת כמה חודשים כלוחם בגדוד 51 של גולני, פניתי לקצינת סעד של חטיבת גולני וביקשתי לצאת מידי פעם לעבוד, כדי לסייע להוריי. אבל קצינת סעד (היום קוראים לה קצינת ת"ש תנאי שירות) החליטה לקבל את בקשתית בצורה חלקית. ביקשתי להשתחרר ולעבוד בהוראה ביישוב ספר, שוחררתי ועבדתי כמורה בחצור הגלילית, מושב מירון, ואפילו אשדוד היתה באותה תקופה נחשבת כיישוב ספר.
אחרי שחרורי מצה"ל הוצבתי למילואים כלוחם בגדוד חרמ"ש (חיל רגלי משוריין) וזאת למרות הסיווג המקצועי נמוך כרובאי. אחרי מלחמת יום הכיפורים נשלחתי לקורס חובשים קרביים, והוצבתי בגדוד טנקים של תלמידי ישיבות הסדר. כשאני מתסכל על ימי השירות שלי במילואים שמסתכם בכמה שנות שירות, מצפוני נקי, פיצוי על שירותי הצבאי הקצר בסדיר. שירתי במלחמת ההתשה על גדת תעלת סואץ במוצב שנקרא "כאברית", הייתי מילואימניק יחידי במוצב כאשר כולם היו חיילים סדירים, שירתי במלחמת יום הכיפורים במשך חמישה חודשים רצוף, ובכל החזיתות ברמת הגולן, בסיני מול הארמייה הראשונה, באפריקה (מעבר לתעלה) במובלעת הסורית, בחזרה לסיני ועוד, גוייסתי במלחמת לבנון הראשונה, וכמובן שירתי במילואים ברוב הגזרות, במחנות פליטים ועוד, שירות משמעותי מאוד ורב שנים.
היתה לי הזכות לשרת שנים רבות בגדוד של תלמידי ישיבות ההסדר כאשר מפקד הגדוד דודו כליון ז"ל מקיבוץ בית השיטה, חילוני, דודו כליון היה תותחן בטנק של קהלני השמיד עשרות טנקים של הסורים שפלשו לרמת הגולן ביום הראשון במלחמת יום הכיפורים. אביגדור קהלני שהיה מג"ד שלו במלחמת יום הכיפורים, לימים תת אלוף, מציין בספרו את התותחן שלו לשבח. דוד כליון התקדם וברבות הימים היה מג"ד גדוד טנקים.
מצד אחד מפקד גדוד מקיבוץ בית השיטה, מעוז החילוניים, מצד שני רוב הלוחמים בגדוד הם דתיים שומרי מצוות, מקפידים על מצוות. שמירת מצוות לא ניתנה לחסידי גור או בעל"ז. עליהם לדעת שיש קהלים גדולים שהם מקפידים על קלות כבחמורות, שלא שייכים לקהילות של הפלג הירושלמי. או לליטאים או חסידים. הסיפור הבא יבהיר את הקפדתם במצוות.
אחד מימי הקיץ גדוד הטנקים שבו שירתי הוצב ברמת הגולן, לתעסוקה מבצעית ללא טנקים, סיורים ביום ובלילה לאורך הגבול, אחזקת המוצבים ועוד. אחת המחלקות שמנתה כעשרה לוחמים הוצבה במוצב "חתול" מול הסורים ומעל נחל הרוקאד. מוצב מבודד בתחתית ההר, מידי בוקר נכנס הסיור חוצה את כביש המערכת. חיילי הסיור מחליפים חוויות עם חיילי המוצב. באותה הזדמנות מגיעה אספקה יומית, ירקות, פירות ועוד. באותה שנה היתה שנת שמיטה. החיילים במוצב לא נגעו בירקות ובפירות, למרות שהרבנות הצבאית הכשירה. אני הייתי החייל היחידי במוצב שאכל, ואילו אחרים התאפקו לפעמים ימים, שעד שהביאו פירות וירקות ללא חשש שמיטה.
יש מקום לשומרי מצוות בצבא
הגדוד שהיה מורכב מלוחמים (לא תומכי לחימה) תלמידי ישיבות ההסדר היו בו מספר אשדודים, בינהם הצייר המוכשר ראובן כהן. וכך הוא כתב:
"במסגרת מסלול הנחל השתלבו חיילי ההסדר ועשו יחד טירונות במחנה שמונים. אחר כך אימון מתקדם ונחל מוצנח. בזמן שהנחלאים היו במשק יעד שלהם. תלמידי ההסדר למדו בישיבה. וכך נולד המושג "הסדר", וכך שירתו לסירוגין במשך 4 שנים. כך ניתנה האפשרות לשלב תורה עם שירות בצה"ל.
