מדי כמה שבועות משחרר ארגון הטרור חמאס סרטונים של חטופים, אנשים בשר ודם, פצועים וכואבים. לפני מספר ימים פרסם חמאס סרטון של החטופה כרמל גת ז"ל, שגופתה הוחזרה ביום ראשון משבי חמאס, ביחד עם גופותיהם של אלמוג סרוסי, אלכס לובנוב, אורי דנינו, עדן ירושלמי והירש גולדברג-פולין. כל השישה נרצחו באכזריות ובדם קר לאחר כ-330 ימים של סבל נוראי בשבי חמאס. כרמל גת ז"ל אמרה בסרטון שהופץ בתקשורת כי היא "מוחזקת בשבי עם מעט מאוד אוכל, מים, תנאי היגיינה ירודים והפצצות בלתי פוסקות".
היא פנתה גם לאזרחי המדינה ואמרה: "אני מבקשת מכם להמשיך להפגין עבורנו, תמשיכו להילחם על החיים שלנו. אל תוותרו ואל תתנו לדלת המשא ומתן להיסגר עלינו". סרטון נוסף היה של הירש גולדברג-פולין ז"ל, שפורסם באפריל האחרון. הירש היה צעיר ישראלי שהלך למסיבת הנובה, לשמוח עם חבריו, ובאותו היום הארור הוא נחטף לעזה, ידו נקטעה ואיתה לבסוף נקטעו גם חלומותיו וחייו. לפרסום סרטונים אלו על ידי ארגון הטרור, אפשר לקרוא "טרור פסיכולוגי". דובר צה"ל דניאל הגרי אמר "סרטוני הטרור הפסיכולוגי, אינם רק תזכורת למה שעשה חמאס ב-7 באוקטובר ותזכורת לכמה מזעזע ארגון הטרור הזה שמטיל אימה על החטופים וגם על משפחותיהם, אלא גם מניפולציה על אזרחי ישראל".
הצפייה בתוכן מהסוג שמופץ מאז פרוץ המלחמה עשוי לגרום לטראומה עקיפה העלולה לייצר סימפטומים טראומטיים, בדומה לסימפטומים של טראומה ישירה. לפי ה-DSM-V (המדריך האמריקאי לאבחון הפרעות נפשיות) כאשר אדם חשוף באופן ישיר או עקיף לתוכן טראומטי, הדבר עלול להשפיע ישירות על מצבו הנפשי והפיזי ולעורר סימפטומים רגשיים ופיזיים, כגון, לחץ, מצוקה וחרדה, ולפגוע בתפקודו היומיומי התקין. במטרה שלא לשתף פעולה עם הטרור הפסיכולוגי של חמאס כדי לנסות ולשמור על נפשותינו, הוחלט בתקשורת הישראלית, לסנן תיעודיים אותנטיים מהשטח וגם לסנן את כל מה שקשור לסרטוני החטופים שהחמאס שיחרר. מגמה זו נוטה להשתנות לאחרונה.
השינוי במגמה נובע מהתהייה האם זה נכון לעשות גזרה שווה בין סרטוני הזוועות של מעשי הנבלה של חמאס לסרטוני החטופים? האם שידורם של סרטונים אלו אינו יכול דווקא לשמש כאמצעי להפעלת לחץ נגדי על החמאס ועל הממשלה, לפעול ביתר שאת לשחרור החטופים? שאלות נוקבות נוספות שצריכות להישאל בהקשר זה הן, מהו תפקידה של העיתונות? האם תפקידה הוא למנוע מידע מהציבור? האם אין זה מתפקידה של התקשורת לסקר את האירועים בצורה אובייקטיבית ומאוזנת עד כמה שניתן, תוך מגבלות הצנזורה והימנעות מפגיעה ברגשות המשפחות?
יש שטוענים כי סרטוני החטופים ראויים להראות ולהישמע מתחילתם ועד סופם. הסרטון שהציג את החטופים עמרי מירן וקית סיגל צונזר על ידי ערוצי התקשורת, כשהורידו את החלק בו סיגל התפרק והתייפח למול המצלמה של חמאס. מהסרטון של הירש גולדברג־ פולין ז"ל, צנזרה התקשורת הישראלית את הקטעים שבהם הוא האשים את נתניהו שהפקיר. הוא זועק: "לא היה מי שיגן עלינו באותו היום"; "בנימין נתניהו וממשלת ישראל, אתם צריכים להתבייש בעצמכם"; "אתם לא רוצים לסיים את הסיוט הזה"; "אתם מפקירים אותנו". בסרטון של דניאל אלוני ששוחררה עם בתה אמיליה, היא סיפרה שהכעס שהפגינה בסרטון נגד ראש הממשלה היה אותנטי, גם אם ארגון הטרור הכתיב לה משפטים.
אלעד קציר ז"ל וחיים פרי ז"ל, פנו לראש הממשלה בסרטון: "אל תגידו למשפחות שעשיתם הכל להחזיר אותי כי זה לא נכון"; "אנחנו סובלים מאוד. אנחנו בנקודת שבר"; "אני לא מבין למה אנחנו פה, שחרר אותנו בלי שום תנאי". אל לנו להימנע מלתהות האם הסינון של התקשורת הישראלית נובע מהרצון לאו דווקא להגן עלינו האזרחים, אלא על ראש הממשלה? שהרי בסרטונים צונזרו לרוב המסרים המופנים נגד ראש הממשלה, בטענה שהוא מפקיר אותם למותם? המצדדים בצנזור טוענים כי המסרים שהחטופים משחררים אל מול מצלמת החמאס, מבוימים והושמו בפיהם של החטופים על ידי המרצחים ולכן אל לנו להשמיעם, מאחר שהם משחקים לידיהם של סינוואר וחבר מרצחיו, המנסים להפעיל עלינו את ה"טרור הפסיכולוגי".
אין עוררין על כך שאנחנו עלולים להיפגע מצפייה בתוכן קשה ולא מצונזר, אך בד בבד אל לנו להקל ראש בזכות שנשללת מאיתנו לדעת את האמת. כרמית פלטי־ קציר ונועם פרי, בנות המשפחה של החטופים פרי וקציר ז"ל, אמרו באולפנים "שטרור פסיכולוגי זה מה שהתקשורת עושה, על ערוצי החדשות להיזכר מה תפקידם ולהפסיק להניח שהצופים מטומטמים ולשדר בלי פילטרים. אולי כך אם החטופים יהפכו לדמויות בשר ודם מעבר לצילומי סטילס, יקומו הרבה יותר אזרחים מודאגים מהספה ויילחמו להשבתם".
אזרחי ישראל המתמודדים באופן יומיומי עם המציאות הקשה הכרוכה בידיעות על מותם של חטופים, דאגה לשלומם של אלו שעדין בחיים, דאגה למפונים, דאגה לגורלו של הצפון הבוער ודאגה מאיומי הטרור המתמשכים מהגדה המערבית ומאיראן, חווים חוויה של טראומה קולקטיבית מתמשכת. כדי לטפל בטראומה ולתרום לחוסן האישי, אל לנו להדחיק את הטראומה ואל לנו לתפוס את המציאות באופן מעוות. להתנהלות התקשורת יש השפעה מערערת, זוהי מתקפה על תפיסת המציאות שלנו. ובמצב הנוכחי, כשגם ככה הכל מסביב מעורער – תחושת הביטחון, האיתנות הכלכלית ועתיד המדינה, חשוב שנמשיך להסתכל לאמת בעיניים מפוכחות וטוב תעשה התקשורת אם לא תמנע מאיתנו את היכולת לעשות זאת.
הכותבת היא ד"ר גבי קאשי -רוזנבאום מרצה בכירה בחוג ללימודים רב תחומיים במדעי החברה במכללה האקדמית אשקלון, מתמחה במחקר התמודדות עם טראומה