חודש הספר השמח

שיתוף ב facebook
שיתוף בפייסבוק
שיתוף ב whatsapp
שיתוף בוואצאפ
שיתוף ב email
שיתוף במייל

מאז ומתמיד, חודש הספר היה חגיגי עבורי. כילדה קטנה, הילכתי לי לספרייה העירונית פעמיים בשבוע לפחות, ממששת כל ספר ובוחרת איזה אקח היום ואיזה ספר אדחה לפעם הבאה.

כבוגרת, כאשר התחלתי לכתוב בעצמי ואף הוצאתי לאור שלושה ספרי ילדים, החודש הפך להיות חגיגי אפילו יותר.

בכל שנה אני מוזמנת לפגוש המון ילדים מקסימים עם ברק בעיניים, לספר להם את סיפוריי ולראות איך הם, ממש ביחד איתי, מתרגשים מתהליך הכתיבה וההוצאה לאור נשל ספר שכולו שלך. ובשנתיים האחרונות, הרי חודש הספר לא התקיים כמעט, בשל הקורונה שנחתה עלינו.

לעצמי כמובן חידשתי ספרים וגם כאשר הספרייה נסגרה לתקופה ארוכה מידי, רכשתי ספרים באון ליין ולא חדלתי לקרוא. אך הסיפורים שלי.. למי אקריא אותם.. מה שווה סופר שאין לו איך לספר. מפגשי סופרת בוטלו ושעות סיפור בוטלו, וכמורה בבית ספר זכיתי לספר לתלמידיי המון סיפורים, אך כמובן שמשהו היה חסר. וכן, היו מפגשים בזום, אך כל הקסם של סופרת הוא המפגש הבלתי אמצעי, פנים מול פנים, מקרוב ממש, והרבה הרבה חיוכים וחיבוקים.

והנה השנה, ברוך השם, אור הספרים חזר אלינו

ושוב מודה לבורא עולם, שהקורונה הלכה ושבוע הספר חזר. ואני נהנית לחגוג את חגיגת הספרים בכל מקום שאליו אני מוזמנת, בגנים ובתי ספר וספריות ברחבי הארץ, שלא מוותרים ומבקשים שאחשוף את הילדים לסיפורים של ליבי ואחזק אותם בארגז הכלים שבו משיטת nlp. וכולם שואלים איך זה שיש בקובץ הסיפורים גם סיפור על הקורונה? והאזעקות? איך ניחשת? ואני כמובן צוחקת, שנביאה אני לא, אך המציאות עושה את שלה, ואת הספר הוצאתי ממש בעיצומו של סגר, כשלא היה ברור מה יקרה אך קיוויתי לטוב.

והם מביטים בפניו המאויירות של פפה ומבקשים לשמוע על הניצחון שלו ב"ניצחון של פפה" וביחד אנחנו נזכרים בדמותו המופלאה ובסיפורו המרתק, וגם "פעם הייתי שמנמן" זוכה לעדנה משלו, במהדורה השלישית, ולמרות שיצא לאור לפני 16 שנה הוא עדיין אקטואלי מתמיד עם הסיפור על הילד שלומד לאכול בריא והילדים שעושים לו שיימינג.

 ואני סוף סוף זוכה לפגוש מקרוב, ולא רק בזום, ילדים חכמים, נרגשים וקסומים. שרוצים לשאול המון שאלות את הסופרת, שעדיין מרגישה ילדה כמותם.. ומפליגה איתם על כנפי הדמיון..

ויותר מתמיד, אני מוצאת כל כך הרבה קווים משותפים בין ילדים מקצוות שונים לחלוטין.. שעברו את השנה הטעונה הזו.

כי ילדים הם ילדים, ולמרות שהכירו אותי לפני כמה דקות הם כבר מספרים לי אפילו דברים אישיים. ומדברים על מה שעברו בפתיחות, ועל הקשיים ומה שלא נעים, ועל החשש להיכשל ולא להצליח כמו אחרים.

וכולם כולם, גם ילדים בתל אביב, מבקשים שאספר את הסיפור על האזעקות ומפנימים את ההדרכה הסמויה של ליבי כיצד לעבור גם אותן באופן קצת יותר נעים…

ובעיצומו של יום נוסף, כשאני יושבת עם תלמידיי, מופיעה לפתע אמא מקסימה, מחבקת ומעניקה לי פרח עם המשפט הכי חשוב של הרב קרליבך:"כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו". אני מתמוגגת. מה צריך הבנאדם ומה צריכה סופרת או כל אחת אחרת. מילת תודה קטנה, חיוך, חיבוק, ליטוף קטן על הספר המודפס ואמון בלב.

כולם כולם זקוקים למישהו שפשוט יאמין בהם ויעודד אותם לחלום.. ולהגשים. גם אנחנו המבוגרים. אל תשכחו את זה!

כבר הורדתם את האפליקציה של אשדוד10?

הורדה לאנדרואיד:

הורדה לאייפון:

דילוג לתוכן