זמני שבת (אשדוד): כניסה: 19:21 יציאה: 20:24 דבר תורה לפרשת ואתחנן

תפילת האדם עומדת ברומו של עולם.
מאז ומעולם ידעו חכמי ישראל להצביע על מעמדה הנשגב של התפילה – לא רק ככלי לבקשת צרכים, אלא כעמוד תווך שעליו נשען עולם ומלואו. ובשום מקום אין הדבר בא לידי ביטוי מרטיט ומאלף כבתפילתו של משה רבנו עצמו, אדון הנביאים, בפתח פרשת "ואתחנן". דווקא מפי מי שדיבר עם הבורא פנים אל פנים, ודווקא ברגע שבו תפילתו לא נענתה כמבוקשו, לומדים אנו את מלוא עוצמתה ומשמעותה של התפילה – גם כאשר התשובה עליה היא "לא".
פרשת "ואתחנן" נפתחת בתפילתו ותחנוניו של משה רבנו: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר". רבותינו במדרש (דברים רבה יא, י) מלמדים כי משה רבנו נשא לפני הקדוש ברוך הוא לא פחות מתקט"ו (515) תפילות ותחנונים, כמניין תיבת "ואתחנן", הכול כדי לזכות ולעבור את הירדן אל ארץ ההבטחה.
ספר דברים, על פי מסורת חז"ל, מכיל את דברי התוכחה והפרידה של משה רבנו, שנישאו בשנה הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים – מראשית חודש שבט ועד יום פטירתו בז' באדר (חודש לפני הכניסה לארץ). ובפתח פרשתנו, טרם ייגש משה אל תפקידו כמנחיל התורה, הוא חושף בפנינו את מעמקי נפשו: את תפילתו, תחינתו ובקשתו לחצות את הירדן ולדרוך על אדמת הארץ הנכספת.
אלא שכידוע, משה לא נכנס לארץ! והקדוש ברוך הוא פוקד עליו לחדול מתחנוניו – שכן תפילה אחת נוספת בלבד, והגזרה הייתה מתהפכת והוא היה זוכה להיכנס לארץ. ה"אור החיים הקדוש" זצ"ל, בעומק הבחנתו, מפיק מן הפסוק הפותח ארבעה יסודות נשגבים בעבודת התפילה: "ואתחנן" – מלמדנו כי יש להקדים לכל בקשה לשון תחנונים ולא לשון דרישה; "אל ה'" – כי אך ורק לפני ריבונו של עולם ראוי להתחנן ולבקש; "בעת ההיא" – כי יש לחוש ולדעת מהי שעת רצון; ו"לאמור" – כי על האדם לנסח את משאלתו במדויק ובבהירות, ולא להותיר אותה עמומה או דו משמעית.
והנה, משה רבנו – שהיה נתון, על פי עדות זו, בעצם שעת הרצון, והפגין עוצמת תפילה חסרת תקדים בת 515 תפילות – בסופו של דבר קיבל עליו באהבה את דבר ה' וחדל. עולה אפוא השאלה המתבקשת: אם הבקשה לא התקבלה, מדוע טרח לפרוס לפנינו, קורא-דורות, את פרטי בקשתו במלואם?
התשובה הטמונה בכך היא לימוד עצום: משה רבנו מבקש להנחיל לנו את חובת הקדמת התפילה לכל צעד, החלטה ומעשה שבחיים. יתרה מזו, יש כאן ניגוד מכוון ומאלף לדמותו של בלעם הרשע, אשר ידע היטב את רגעי הזעם היומיים של הבורא וניצל ידיעה זו לרעה ולקללה. משה רבנו, לעומתו, ידע לזהות את עת הרצון וניצל אותה לטובה ולברכה. ולא זו בלבד, אלא שמשה מלמדנו נדבך נוסף ועדין: את היכולת לקבל בהכנעה ובשלמות את תשובת הבורא, גם כאשר זו סותרת את מבוקשנו העמוק ביותר – שהרי אילו התפלל משה תפילה אחת נוספת, כפי שראינו, הגזרה עצמה הייתה משתנה, והוא היה נכנס לארץ.
מכאן עולה יסוד נפלא ומכונן: בכוחה של תפילת האדם – ולו תפילה אחת – לשנות סדרי עולם ולערער גזרות משמים, מן היסוד ממש.
ואפשר להוסיף ולהרחיב: משעה שידע משה כי נחתמה גזרתו, שוב לא נועדה תפילתו לשנות תוצאה גלויה, אלא הפכה להיות עדות נצחית ומורשת רוחנית לדורי דורות.
משה רבנו מלמדנו כי גם כשאדם יודע מראש שתשובתו תהא שלילית, זכותו וחובתו לבטא את מלוא כמיהתו וכיסופיו, מבלי לצמצם או לצנזר את נפשו מראש. וממילא, אף שהגזרה הקשה לא הוסרה, תפילתו של משה בכל זאת פעלה ופרצה: הקדוש ברוך הוא מראה לו את הארץ כולה מראש ההר, וממנה אותו להנחיל את תורתו ואת מורשתו ליהושע תלמידו ולדורות שיבואו. כך מתגלה כוחה של תפילה לא תמיד באופן הישיר שבו התבקשה, אלא לעיתים בדרכים עמוקות, נסתרות ומרוממות יותר. שכן כל תפילה – פועלת.
ואמנם, עצם העובדה שהתורה טרחה לתעד ולתאר את מעשה תפילתו של משה – תפילה שלא נענתה כלשונה ממש – מלמדת אותנו יסוד מוסד: לכל מעשה ומאמץ של האדם, ואפילו זה שלכאורה לא הניב את הפרי המצופה, יש משמעות עמוקה והשפעה מתמשכת, הן במישור המעשי והן במישור הרוחני-לימודי, לדורי דורות. תפילה פועלת.
שבת שלום.