הרמב"ם (הלכות תשובה ז, ח) קובע: "חטא גמור הוא לומר לבעל תשובה 'זכור מעשיך הראשונים', או להזכירם בפניו כדי לביישו", וברור שאין להזכיר לאדם את עברו, ובכל מקרה לפני שמתכוונים להזכיר טעות או חטא של מישהו – יש לבחון האם הדבר מותר בהלכה, ויש להתייעץ עם רב. ואולם בפרשתנו יש יוצא מן הכלל: כאן השכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ואין בכך אבק לשון הרע – אלא ההפך, הסיפור מקרב יהודים לתורה ולמצוותיה. מרים לא דיברה בגנות משה ממש, אלא טעתה בכך שהשוותה בין נבואתו לנבואת שאר הנביאים, ומשה לא הקפיד – ואף על פי כן נענשה מיד בצרעת: אם כך נענשה על טעות עדינה כל כך, כמה יש להיזהר בדיבור. זכירת מעשה מרים היא אחת מעשר הזכירות שאדם חייב בהן בכל יום, כלשון החיד"א: "והריני זוכר מה שעשה הקדוש ברוך הוא למרים הנביאה… שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגדלתו על ברכיה, וסיכנה עצמה להצילו מן הים… ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת".
לצד זה, גם חטא העגל וחטא דוד ובת-שבע נותרו כתובים ולא נמחקו, מאותה סיבה עצמה. הגמרא (עבודה זרה ד ע"ב–ה ע"א) מלמדת: "לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה", ו"לא דוד ראוי לאותו מעשה… אלא למה עשו? לומר לך: שאם חטא יחיד – אומרים לו כלך אצל יחיד". מי שחטא ומתייאש מן התשובה יכול להישען על התקדים ולדעת שהתשובה מתקבלת – וזו הסיבה שהחטא נותר כתוב בספר שמואל ב: לא לבייש את דוד, אלא לתת פתח לכל שב בתשובה. ובסנהדרין (קז ע"א) מסופר שדוד ביקש: "מחול לי על אותו עוון!" – ולא ביקש שהחטא יימחק; להפך, כתב עליו מזמור שלם (תהלים נא): "לב טהור ברא לי אלוקים" – מזמור שהפך לתפילת הווידוי הגדולה במקרא, הנאמרת עד היום.
בזה טמון עומק הרעיון: הזכירה אינה אמצעי לבושה, אלא כלי שנועד לגרום לנו שלא לחזור על אותה טעות – ובכך החטא עצמו הופך למקור למצווה. מרים, העגל ודוד הם שלוש דוגמאות לכך שהקב"ה במפורש לא מחק את הזיכרון, משום שדווקא הזיכרון, לא ההסתרה, הוא שמייצר את התיקון – כלשון הגמרא: "כל העושה מצווה אחת בעולם הזה, מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא". מכאן גם נוסח החיד"א: "יראה ורעד יבוא בנו… והרי אנו מתחרטים חרטה גמורה ושבים בתשובה… ותזכנו לחזור אליך בתשובה שלימה, וישוב לאיתנו הראשון, ולא ידח ממנו נדח – אמן כן יהי רצון."
עניין המצווה הוא לזכור את מעשה מרים ואת העונש שניתן לה, ולהתבונן איך על אף שהיתה מבוגרת ממשה, מסרה נפשה להצילו, ולא דיברה בגנותו אלא אולי שגתה בדרגת נבואתו – בכל זאת נענשה עונש כה גדול. מכאן קל וחומר למספרי לשון הרע ממש, על העונש הראוי להם. את זה רצה משה רבנו שנזכור. חטאה של מרים הופך כלי לשיפור ולמניעה מלחזור על אותה טעות ממש.
שבת שלום.
