בין וידוי מעשרות לברכות וקללות — כוחה של מצווה להפוך קללה לברכה
פרשת כי־תבוא נפתחת בשתי מצוות הקשורות זו לזו, ושתיהן עוסקות ביחסו של האדם אל פרי אדמתו ובכח הפה. הראשונה היא מצוות מקרא ביכורים (דברים כו, א–יא) — מצווה תר"ו (606) בספר החינוך. חשוב להבחין: מצוות הבאת הביכורים למקדש נמנית כבר קודם לכן, במצווה צ"א (91), על פי הפסוק שבפרשת משפטים "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כג, יט). אך האמירה הנלווית להבאה — נוסח "מקרא ביכורים" המתאר את תולדות עם ישראל מירידת יעקב למצרים ועד הכניסה לארץ — היא מצווה נפרדת, ונמנית רק כאן, בפרשתנו, כמצווה תר"ו. שיאה של הפרשייה הוא הפסוק "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" — הכרת תודה על הארץ ופירותיה.
הצמודה לה היא מצוות וידוי מעשרות (דברים כו, יב–טו) — מצווה תר"ז (607) בספר החינוך, החלה בסוף מחזור השנים, לאחר שהאדם סיים לחלק את כל המעשרות והמתנות המגיעות מיבולו. ולשון בעל החינוך במצווה זו: "שנצטווינו להתוודות לפני ה' ברוך הוא ולהגיד בפינו בבית מקדשו שהוצאנו חוקי המעשרות והתרומות מתבואתנו ומפירותינו, ושלא נשאר כלום מהם ברשותנו שלא נתנו אותו למי שצריך לתיתו". בסיום הוידוי, ורק לאחריו, מגיעה בקשת הברכה: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל…" (דברים כו, טו). סדר הפרשייה עצמו הוא, אפוא: קיום מצווה ← הצהרה עליה ← בקשת ברכה.
יש לשים לב לרצף המספרים עצמו: שתי המצוות — תר"ו ותר"ז — עוקבות זו לזו במניין תרי"ג ללא הפסק, ממש כשם שהן עוקבות זו לזו בכתובים. גם המבנה המספרי מבטא את הזיקה הפנימית ביניהן: שתיהן מצוות "אמירה" ייחודיות, ששום מצווה אחרת בתורה אינה דומה להן בכך שהן דורשות נוסח מפורש שהאדם חייב לומר בפיו.
ומעניין לציין שגם ה"כלי יקר" עומד על כך שדווקא בשתי הפרשיות הללו מופיעה לשון "היום": "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ" בביכורים, ו"אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם" בסיום פרשת המעשרות. הוא מקשר לשון זו ללשון "הַיּוֹם הַזֶּה" המופיעה גם בפתיחת פרשת הברכות והקללות שבהמשך (דברים כז), ומכאן שכבר במבנה הלשוני של התורה עצמה יש רמז המקשר בין שתי הפרשיות.
ובהמשך הפרשה (בעליית שישי), לכאורה בלי קשר, עוברת התורה לנושא אחר לגמרי — פרשת הברכות והקללות. ונשאלת השאלה: מה הקשר בין וידוי המעשרות (מצווה תר"ז) שבתחילת הפרשה לבין הברכות והקללות בהמשכה?
התשובה נעוצה במילה אחת בבקשת הברכה שבנוסח וידוי מעשרות, ועליה עומד רב הונא בר אחא בשם רבי אלכסנדרי בירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ה): "בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצוה, שכל 'השקפה' שבתורה ארורה, וזה בלשון ברכה". ובמקביל לו, במדרש תנחומא (כי תשא, יד) מובאת אותה דרשה בניסוח מפורש עוד יותר: "אמר רבי אלכסנדרי: גדול כחן של בעלי מעשרות, שהופכין את הקללה לברכה" — ושם אף מובאת רשימה שלמה של הפסוקים שבהם לשון "השקפה" נושאת משמעות של צער ופורענות: "וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה" (בראשית יט, כח); "וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם" (שמות יד, כד); "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב" (שופטים ה, כח); "וַיַּשְׁקִיפוּ אֵלָיו שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים" (מלכים ב ט, לב); ו"כִּי בְחַלּוֹן בֵּיתִי בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי" (משלי ז, ו). בכל המקומות הללו ההשקפה מלווה דין ואבל וכליה. ואילו כאן, אותה מילה עצמה — ורק היא לבדה מכל המקראות — הופכת לבקשת ברכה וטובה.
חיזוק נוסף לעיקרון זה ניתן למצוא בדברי ה"שם משמואל" (פרשת כי תבוא), המקשר את פסוקנו לפסוק בתהלים (פה, יב) "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" — ומבאר שאין השקפה זו אלא לברכה, בבחינת אותו עיקרון עצמו.
זהו, אם כן, לא דמיון רופף אלא זיהוי לשוני מדויק בלשון הקודש: המדרש מצביע על כך שהמצווה — קיום וידוי המעשרות (מצווה תר"ז) באמונה ובדייקנות — היא זו שמסוגלת להפוך את משמעות ה"השקפה" מדין לרחמים, מקללה לברכה.
מכאן היסוד הגדול המונח לפתחנו: יש בכוחה של מצווה לשנות את עצם אופי ההשקפה מלמעלה — מהשקפה של דין ופורענות להשקפה של עין טובה וברכה. וזהו בדיוק החוט המקשר בין וידוי המעשרות לפרשת הברכות והקללות: התורה מלמדת אותנו שהעיסוק במצווה, וההצהרה הכנה על קיומה, הם שמביאים לידי הפיכת פוטנציאל הקללה לברכה בפועל, ואפילו בבחינת רפואה למכה חס ושלום.
עיקרון זה מתגלה גם ברמה נוספת: שעה שאדם עסוק במצווה, נוצר "עת רצון" מיוחד, ואז יש עיתוי מתאים במיוחד לבקשה מבורא עולם. דוגמה מוכרת לכך היא המנהג של נתינת צדקה בעת הדלקת נרות שבת — דווקא ברגע קיום המצווה, כשהאישה עטופה בקדושתה, נפתח שער מיוחד לתפילתה האישית.
ומכאן אנו יכולים להבין גם מדוע קבעו חז"ל שקוראים את פרשת כי־תבוא, על פרשת הברכות והקללות שבה, דווקא לפני ראש השנה — "כדי שתכלה שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה". לקראת יום הדין אנו נכנסים חמושים בכוחן של המצוות, מתוך אמונה ובטחון שהעיסוק במצווה מסוגל להפוך את מאזן הדין עצמו — מהשקפה של קללה להשקפה של ברכה. וזוהי תשובתנו לשאלה שבה פתחנו: הקשר בין פרשת וידוי המעשרות (תר"ז) לפרשת הברכות והקללות הוא שבכוחה של המצווה להפוך את הקללה לברכה, וברכה — כלשון הפסוק — מורידה שפע.
שבת שלום.
