זמני שבת (אשדוד): כניסה: 18:39 יציאה: 19:37 דבר תורה לפרשת נצבים וילך |

שאלה ראשונה מפורסמת בחז"ל היא מדוע התורה מפרטת את עובדת התייצבות כל עם ישראל לברית באופן כה מפורש, הרי כבר נאמר "כל איש ישראל", ולכאורה כל שאר הפירוט מיותר. והשאלה השנייה היא: מדוע כתוב "היום" ? התשובה לשאלה הראשונה היא שמשמעות הפירוט רומזת למימד בין אדם לחברו. המעמד של כל ישראל היא ברית של ערבות הדדית בין כל אחד ואחד מעם ישראל כלפי חברו — באחריות כל אחד לדאוג שחברו לא יטעה, ובידו להוכיח אותו על טעות שעשה. לחילופין, מעשה טוב שכל אחד עושה נזקף בחשבון הכללי של כל ישראל. משה רבנו מפרט אפוא את סדר האנשים שניצבו לברית ההדדיות ללא שום יוצא מהכלל: חובת היחיד, בין עשיר בין דל, בין חשוב בין פשוט, כלפי חברו.
התשובה לשאלה השנייה היא: מילת "הַיּוֹם" שבראש הפסוק רומזת למימד הברית של בין אדם למקום – כלומר ראש השנה עצמו, שבו אנו ניצבים לדין לפני ה'. הזוהר הקדוש מלמד שבכל מקום במקרא שכתוב "וַיְהִי הַיּוֹם", הכוונה ליום ראש השנה, יום הדין, ומביא לכך כמה דוגמאות: בסיפור אלישע והשונמית — "וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם" (מלכים ב, ד, ח); באיוב — "וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה'" (איוב א, ו), שם דורשים חז"ל שהיה זה יום ראש השנה, יום שבו כל בני העולם עוברים לפני השכינה כבני מרון; וכן בסיפור יוסף ואשת פוטיפר — "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ" (בראשית לט, יא), היום שבו ניסתה אשת פוטיפר לפתות את יוסף. ואכן מסופר בגמרא שגם המשך סיפורו של יוסף קשור בטבורו לראש השנה: בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים. וכן מסופר שבראש השנה נפקדה שרה אמנו, ונפתח לה רחמה ללדת את יצחק. הרי לנו ששני הפנים של אותו יום — דין קשה מצד אחד, וישועה גואלת מצד שני — הם למעשה שני צדדים של אותה מטבע: מי שעומד בדין ביום הזה בענווה ובתמימות, כיוסף בכלאו וכשרה בעקרותה, זוכה דווקא לצד הרחום והפודה של היום. ובעצם הדין שאדם נותן לפני ה' בראש השנה הוא בראש ובראשונה על אחריותו כלפי עצמו וכלפי כל הכפופים אליו. וכך הראשונים הנידונים בראש השנה הם האנשים החשובים יותר — ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם — עד לאנשים הפשוטים ביותר, חוטבי העצים ושואבי המים.
ומכאן שאלה נוספת: מתי בדיוק נידון האדם בראש השנה, הרי זה יומיים? התשובה היא שהדין נעשה בשעות היום, ביום הראשון או ביום השני (לא בלילות), אלא שביום הראשון הדין מתוח וקשה, וביום השני הדין רפוי וקל יותר. על האדם לשאוף שדינו יהיה ביום השני דווקא. וזאת ניתן ללמוד מהפירוט שבפסוק: הראשונים הנידונים הם האנשים החשובים, ראשי העם וראשי השבטים, בעלי האחריות והשררה — והם, מכיוון שהם עומדים ראשונים לדין, נידונים ביום הראשון הקשה. מי שנזכר בסוף הרשימה, הפשוטים והענווים שבעם, זוכים להידון ביום השני, הרפוי יותר.
לכן הפירוט בפסוקים ללמדנו איך ניתן שנזכה להיכתב בספר הצדיקים ב"ה: עלינו לבוא לראש השנה כעני הדופק על הדלת, כדלים השואלים, ולא כאנשים חשובים ובעלי שררה — בדיוק כפי שכל אחד, "בין עשיר בין דל", ניצב באותה מידה לברית ולדין. הפירוט והסדר בפסוק מלמד על החשיבות של האנשים הפשוטים ביותר, "חוטבי עצים ושואבי מים" — אלו האנשים שעוסקים בתורה, שנמשלה לעץ חיים ולמים. וכשם שהם עומדים אחרונים לדין וזוכים בכך לרפיון הדין, כך מי שבא לפני ה' בענווה, כדל וכעני, מרוחק ממידת השררה והחשיבות העצמית — זוכה גם הוא למידת הרחמים והקלות שביום השני. ובאמת, בראש השנה אנו באים לפני הקב"ה כעבד העומד לפני מלכו — כלשון הפיוט "אם כבנים אם כעבדים, ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו". ואמר רבי כרוספדאי בשם רבי יוחנן (ראש השנה טז ע"ב): שלושה ספרים נפתחים בראש השנה — אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים. של צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים מיד לחיים; של רשעים גמורים נכתבים ונחתמים מיד למיתה; ואילו הבינוניים תלויים ועומדים מראש השנה עד יום הכיפורים — זכו, נכתבים לחיים; לא זכו, נכתבים למיתה. וזהו בדיוק העבד הבא לפני מלכו: לא בטוח בזכות עצמו כצדיק גמור, ולא נואש כרשע גמור, אלא עומד בענווה, ככל בינוני, וממתין לחסדי המלך, כמו חוטבי עצים ושואבי מים.
שבת שלום