הנס הכפול שהציל את האשדודית ממוות במסיבת הנובה :"מסביבי היו עשרות גופות, גם של ילדים"

סיפורה המרתק של ריטה ידיד האשדודית ניצלה ב-7 באוקטובר במסיבת הנובה פעמיים בנס והתחילה להאמין באלוהים ■ לאחר שעות בנם איבדה תקווה הגיעו אליה חיילי גבעתי שהצילו את חייה וחיי בעלה ■"הרגשתי שיש מעלינו מן הילה של אור לבן, שמגן עלינו" ■ היא לקתה בפוסט טראומה אותו צלחה יחד עם בעלה ■ מאז היא מספרת את הסיפור שלה בארץ ובעולם

שיתוף בפייסבוק
שיתוף בוואצאפ
שיתוף במייל

ב-6 באוקטובר השאירו ריטה ובעלה גיא את בנם התינוק אצל הסבתא באשדוד ונסעו למסיבת הנובה יחד עם עדן (23) אחותה של ריטה, שנסעה לעבוד שם. "הקמנו אוהל והיינו בכייף. אחרי כמה שעות שינה הצטרפנו בשבת ב-4:00 בבוקר למסיבה. שתינו, רקדנו ונהנינו", מספרת ריטה.

כשהחל ב-6:30 ירי הטילים מעזה, החליטו ריטה, האשדודית למודת הטילים, ובעלה להישאר בשטח המסיבה ושעה אחר כך התמקמו יחד עם אחותה במקום בטוח יותר, בקרבת החפ"ק (חוליית פיקוד קדמית) של המשטרה וכוחות ההצלה שלצידו.

צרחות המחבלים הלכו והתקרבו חזק יותר וחזק יותר.

"תוך כדי מטח הטילים, מספרת ריטה, חדרו למתחם הנובה עשרות, אם לא מאות, מחבלים, שירו ברובי קלצ'ניקוב ובמטולי אר.פי. ג'י. כל מי שהיה שם באזור נספה למוות. תוך כדי כך ראינו פתאום רכב אחד שהצליח לפנות שתי פצועות ירי. אני ואחותי קפאנו במקום. אני אישית לא יכולתי להתמודד עם המראות האלה, הייתי בשוק. בעלי הבין שאסור לנו להישאר שם וב-8:15 רצנו להתחבא בקרוואן הכרטיסים.

בעוד שלושתנו מתחבאים בקרוואן התדפקו על חלונו שלושה בחורים, מיכאל גל ותומר, אותם לא היכרנו קודם לכן והכנסנו אותם במהירות פנימה. שכבנו שם כולנו על הרצפה ושמענו את צרחות המחבלים 'אללה אכבר ואיטבח אל יהוד', שהלכו והתקרבו אלינו… חזק יותר וחזק יותר… וכשהם הגיעו לקרוואן ב-9:30 הם ריססו אותו ביריות. בעלי ששכב מעלי כדי להגן עלי, כדי שתישאר לבן שלנו לפחות אמא, חטף שלושה כדורים ודימם בצורה נוראית. גל חטף כדורים בשתי הברכיים ועדן ומיכאל שטיפלו בו וחבשו לו את הברכיים, היו מפוצצים בדם שלו", מספרת ריטה

למזלם הרב של השישה, המחבלים, שחלפו על פני הקרוואן והמשיכו בדרכם, לא הסתכלו פנימה מבעד לחלון והלכו משם " זו היתה הגנה אמיתית מאת השם. לא מובן למה ולא מובן איך, משהו הסיט את המבט שלהם. לא העזנו לצאת החוצה. סימסנו למשפחות שלנו שאנחנו פצועים, שלחנו להם תמונות והתחננו שמישהו יבוא להציל אותנו וכמובן שאף אחד לא הגיע. שכבתי מפוחדת ולא הפסקתי לרעוד…", מתארת ריטה.

שעתיים אחר כך ראו השישה לפתע צל ראש אדם נשקף מבעד לחלון הקרוואן ושניות ספורות אחר כך ניצב מולם בחור לבוש מעיל משטרתי ונושא מכשיר קשר. ריטה, שהיתה בטוחה שכוחות הביטחון הגיעו להצילם והתמלאה תקווה, התבדתה עד מהרה, כשהלז דרש מהם בתוקף באנגלית עילגת שיתנו לו את הכסף והטלפונים. "זה היה ערבי, בן זונה, שהלך ברגל מעזה כדי לשדוד ולגזול. הוא בזז אותנו. זרקנו אליו את הארנקים והטלפונים והוא איחל לנו יום טוב ופשוט הלך. זה היה נס משמים, כי מסביבנו נמשכו כל הזמן היריות וקריאות המחבלים לטבוח ביהודים…".

היינו בטוחים שזהו… ש"הלך עלינו"

לא רק שאף אחד לא בא להציל אותם, מספרת ריטה, אלא שבעקבות השוד גם נותק הקשר שלהם עם העולם החיצון. "היינו בטוחים שזהו… שעכשיו יגיעו אלינו המחבלים, יזרקו עלינו רימונים והלך עלינו… בנקודה זו נכנעתי לסיטואציה וויתרתי. לא יכולתי יותר לרעוד ולא יכולתי יותר לפחד… הזמן לא זז…ככל הנראה שהגוף שלי התנתק ונרדמתי… אני לא יודעת לכמה זמן. כשהתעוררתי שמעתי קולות בעברית, שהלכו והתקרבו אלינו. הרגשתי שיש מעלינו מן הילה של אור לבן, שמגן עלינו. אני לא יודעת מאיפה היו לי הכוח והאומץ להתרומם ולקפוץ על הרגליים, להרים ידיים באוויר ולצרוח שאנחנו ישראלים" "היו אלה, לדברי ריטה, שלושה חיילי 'גבעתי' אמיצים וגיבורים שהגיעו להשתלט על השטח. הם הוציאו אותנו מתוך הקרוואן. זה היה מרגש מאוד ויחד עם זאת גם מפחיד. היתה זו תחושה מטורפת, לראות את חיילי צהל שלנו המדהימים בירוק… זה היה אחד הדברים הטובים שקרו לי באותו יום.

ביקשתי מאחד החיילים את הנייד שלו, טלפנתי לאמא שלי וצרחתי 'אמא אנחנו בחיים, אנחנו בחיים, הצילו אותנו'… בעוד אני מדברת עם אימי אני רואה מסביבי עשרות גופות, גם של ילדים, שזרוקות בכל עבר. משהו מזעזע… כל מה שהצלחתי להגיד זה שהילדים האלה לא יחזרו הביתה. התחושה היתה נוראית… אני רצה, נסה על נפשי והצילו אותי, וכל הילדים שאני רואה מסביב זרוקים על האדמה, לא יחזרו לזרועות יקיריהם…"

הנהג לא עמד במראות גופות הנרצחים על הקרקע.

ריטה ידיד (35) עלתה בגיל שנה וחודשיים מבריה"מ עם משפחתה ואחרי מגורים של כשנה בראשון לציון הם עברו לגור באשדוד. היא בוגרת בית הספר היסודי אמירים ותיכון מקיף ז'. אחרי שירותה הצבאי כמפקדת בגדנ"ע היא חייתה עשר שנים בארה"ב. מאחר שחזרה לישראל בתקופת הקורונה ונבצר ממנה לגור עם אימה, היא התגוררה בשכירות בדירה בבעלות הוריו של ידידה משכבר הימים, גיא, שלימים הפך לבעלה.

ממסע הרציחות בנובה, מספרת ריטה, נותרו בחיים כארבעים ניצולים, רבע מהם פצועים, חלקם קשה. קיבצו את כולם בחפ"ק ולאחר שטיפלו בפצועים, בהם גיא-בעלה של ריטה, העבירו אותם במכוניות נטושות של נרצחים, לביה"ח סורוקה בבאר שבע. את הניצולים שאינם פצועים פיזית, בהם ריטה ואחותה, העמיסו על הטנדר של אורן לאופר ממושב פטיש, שהגיע לסייע.

המשאית, לדברי ריטה, יצאה לדרכה, כשאורן יושב על גג הקבינה ומנתב באמצעות הטלפון את חברו שנהג בה "זאת משום שהנהג לא יכול היה לעמוד במראות המזעזעים של גופות הנרצחים שהיו פזורים על פני הקרקע. ממושב פטיש פינו אותנו תחת אטרף של אזעקות ומטחי טילים, לקניון מסחרי בבאר שבע, שם נערך רישום שמי של הנוכחים ותוך כך הגיע בן דודי והסיע אותי ואת אחותי לאשדוד.

טלפנתי לאימי מהדרך וביקשתי ממנה שתצא עם הבן שלי לשכנה, כדי שאוכל להתקלח ולהוריד מעצמי את הדם והשתן רב שהשתנתי על עצמי מרוב פחד. שעה אחר כך כבר הינקתי את הבן שלי… ריטה מעידה כי רגשותיה היו מעורבים. "מצד אחד זה היה מדהים, אם כי מלווה בהרהורים לגבי איכות החלב שאני נותנת לבן שלי אחרי היום המזוויע, ומצד שני היו לי רגשות אשמה, שאני אצל אימי מניקה את בני ושומעת שמהבוקר שרפו, רצחו וערפו ראשים של ילדים בקיבוצים בעוטף".

להודות על החיים, לרצות לחיות ולהתמודד עם האשמה.

ריטה: "הייתי בהלם טוטאלי…הבנתי שאני זקוקה בדחיפות לעזרה וכבר למחרת בערב הייתי בשיחת זום בה קיבלתי תרגילים לטיפול בטראומה ונרשמתי ל"לב בטוח" (עמותה שהוקמה ב-7 באוקטובר ומופעלת ע"י אנשי מקצוע בבריאות הנפש, בעלי ניסיון בטיפול בחוויות טראומטיות).

כבר מהשבוע הראשון קיבלתי ליווי מפסיכולוגית שמטפלת בי עד היום. בלי הטיפול הזה הייתי יכולה להיות בתהום. לא הייתי מצליחה לצמוח ולהגיע עד הלום, להודות על החיים ולרצות לחיות, ולהתמודד עם האשמה, עם בעל פצוע ועם ילד". הטראומה, לדברי ריטה, נתנה את אותותיה גם בבעלה, שחטף שלושה כדורים בבטן. מאחר ובביה"ח סורוקה החליטו להמתין עם הניתוח שלו כדי שפצעיו יחלימו מעט, והוא לא הסכים לחכות בארץ, טסו בני הזוג עם תינוקם לשבועיים אל חברים בקורפו "היינו שם בטירוף מוחלט. אני רציתי לחזור לארץ, אבל בעלי לא הסכים איתי וחשב שעדיף לנו לטוס לארה"ב", מספרת ריטה, שברווקותה, כאמור, התגוררה במשך עשור בארה"ב ומטבע הדברים היו לה שם קשרים וחברים.

"כולם שם בארה"ב רצו לעזור לנו. היינו שם חודשיים וחצי. חשבנו שנטייל, נבקר ונסתובב קצת אבל זו היתה טעות די איומה. נמצאנו במצב של הישרדות, עם הטרגדיה ועם רגשות האשמה, וגם כל הזמן בכוננות שיא לנוכח תופעות אנטישמיות שהתגלו. אצלי זה היה מאוד נוכח בתגובות הקשות והאיומות שלי, הייתי חסרת סבלנות. למרות שאירחו אותנו זה היה קשה להיות בבית שהוא לא שלך. זה יצר המון ריבים וכעסים", היא נזכרת.

עוד בהיותם בארה"ב ניסו בני הזוג לטפל במצבם. לכל אחד מהם היה קשר עם פסיכולוגית משלו בארץ, אך הוא הסתכם בשיחה של שעה בשבוע בטלפון או בווידיאו, מה שלא היה מספיק ולא היה להם טיפול זוגי, למעט שלוש שיחות עם מטפלת זוגית שמצאו בכוחות עצמם. "הריחוק מהמשפחה בארץ, כשאת בבית שהוא לא שלך, כל הזמן מסביב לטראומה, עם בעל פצוע שמטופל באנטיביוטיקה, כשאף אחד לא שומר לך על התינוק ואף אחד לא מבשל לך, הוביל לתהום עמוקה ביננו. בעלי לא הבין כנראה למה אני לא מעריכה את זה שהוא שכב מעלי הגן עלי והציל אותי, ואני הרגשתי שהוא לא מעריך את זה שאני נטרפת סביב הבישולים וההכנות, קמה מוקדם עם הילד ומנסה לחשוב איפה נהיה מחר, מה נאכל ואיפה נישן. נוצרו ביננו פערים שלא הצלחנו לגשר עליהם", מתארת ריטה.

עם חזרתם ארצה עשו בני הזוג, שהתגוררו עם הוריו של גיא בחיפה, הכל כדי להיטיב את הקשר הזוגי. כמו ניצולי נובה רבים נסעו גם בני הזוג, כל אחד לחוד, בעקבות הגהינום שעברו והטראומה שחוו, ל"יער הסודי בקפריסין" ל"ריטריט" (התנתקות זמנית מהשגרה היומיומית המוקדשת, בין היתר, לריפוי והתחדשות, באמצעות מגוון טיפולים, בהם רגשיים ופיזיים) ולמדו "כלים" להתמודדות.

ריטה החלה להדליק נרות שבת, לשמור נידה וללכת למקווה. אבל כל זה לא חיבר ביניהם בחזרה והמריבות ביניהם לא שככו. המצב היה בלתי נסבל והגיע לכך שהוריו של גיא ביקשו מבני הזוג לעזוב ולעבור לגור במקום אחר. בעצת המטפלת הזוגית שלהם החליטו השניים להיפרד ועברו להתגורר בדירות נפרדות.

הצמיחה הפוסט טראומטית.

למרות שריטה מצאה את עצמה במצב לא פשוט- פרודה, אם חד הורית ועם דאגות כלכליות- היא היתה נחושה להשתקם. היא הלכה דרך "עמותת הנובה" לקורס בהתפתחות אישית והחלה להשתתף בימי קהילה שמארגנת העמותה ובהם נפגשים שורדי הנובה. בעצת הפסיכולוגית שלה ובעזרת העמותה החלה לעסוק בהסברה ולספר את הסיפור האישי שלה לקבוצות מבקרים באתר הנובה, בהן כאלה שמגיעות מחו"ל, וכן בבתי ספר. ולא זו בלבד, אלא שכמנחה למוטיבציה והתפתחות מטראומה, היא גם הרצתה במספר כנסים בארה"ב, בין היתר באו"ם, על צמיחה פוסט טראומטית שמאפשרת להתקדם ולהתפתח, ושאפשר לנצל כל משבר להזדמנות. "ההרצאות עשו לי טוב. בזה שעזרתי לאחרים עזרתי גם לעצמי. הצלחתי לשחרר את הכעסים שהיו לי על המחבלים, על המדינה, על גיא ועל כך שחבריי לא ניצלו ממוות".

בפורים בשנה שעברה היא אפילו חזרה לראשונה לרקוד "רקדתי במסיבת טראנס במרכז הארץ. לא הפסקתי לרקוד מאחר הצהריים ועד הלילה. זה היה מדהים ומשחרר". אחרי שלושה חודשי פרידה חזרו ריטה ובעלה לחיות ביחד תוך שהם ממשיכים, בין היתר, בטיפול זוגי. אחרי כל מה שהיא עברה מסתכלת ריטה על אירוע הנובה, ששינה את חייה, בהכרת תודה. " הייתי חייבת את זה כדי לצמוח", היא פוסקת ואת תהליך השיקום, שעדיין לא הסתיים, היא מגדירה כ"קשה ומדהים".

לדבריה, מי שהיוו לה בתהליך השיקום את ההשראה לבחור בחיים הם סבתה, ששרדה את השואה והוריה, שעזבו את בריה"מ בה התחוללו פוגרומים. היא מעידה שכיום היא הרבה יותר מאמינה ולדבריה "יש אלוהים בשמיים והכל מאת השם. אין דבר כזה מקרה. אם אלוהים בחר שנעבור את זה, כל אחד יכול להתמודד. אני כל בוקר בהודיה יומיומית להשם שהחזיר בי את נשמתי. זה נכון להודות כל יום על מה שיש ולי יש כל יום יותר ויותר על מה להודות", היא מסכמת.

Subscribe
Notify of
guest
0 תגובות
Oldest
Newest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments
הצטרפו לקבוצת הוואצאפ של אשדוד 10:
כבר הורדתם את האפליקציה של אשדוד10?

הורדה לאנדרואיד:

[ajax_load_more container_type="div" post_type="post" offset="1" destroy_after="10"]
[ajax_load_more container_type="div" post_type="post" offset="1" destroy_after="10"]
דילוג לתוכן