למרות שבאו הספיק ללמוד רק שנה אמנות פלסטית באוניברסיטת קרקוב בפולין, האמנות הצילה את חייו במחנות הריכוז בהם עבד בפקודה כצייר, גרפיקאי ושרטט. כך למשל במחנה הריכוז פלאשוב, בו היכיר את אשתו רבקה והתחתן איתה בסתר לאחר שהתגנב למחנה הנשים (האירוע, אגב, כלול בסרט רשימת שינדלר) הוא צורף למשרד מפקד המחנה, שכונה "הקצב של היטלר", ושרטט את תוכניות הבנייה , שהן הרשומות היחידות שנותרו על התכנון המדויק של המחנה.
ב-1950 הוא עלה עם משפחתו לארץ ועשר שנים אחר כך הוא הקים את הסטודיו שלו לגרפיקה, שאותו הפכו שתי בנותיו לאחר פטירתו למוזיאון.
באו, היה גאון רב תחומי ואמן שבלט במיוחד בזכות ההומור, האהבה וראיית הצד האופטימי בכל סיטואציה- דרך חיים שהשתקפה במכלול יצירותיו המוצגות במקום וכולל: קולנוע, אנימציה, ציור, גרפיקה, סיפורת ומחקר הלשון העברית, המתובלים כולם בהומור על פי השקפת עולמו האופטימית.
בסטודיו הוא יצר והניח את היסודות של האנימציה והגרפיקה בארץ. הוא בנה בו במו ידיו אולם קולנוע קטן, שולחן בקרה וכן מכשירי אנימציה וקולנוע , בהם מכונת הקרנה שהיתה מורכבת ממנוע של מכונת תפירה ומייבש שיער, ויצר סרטים מצוירים. זאת ועוד. הוא עיצב כותרות לסרטי קולנוע, כרזות פרסום צבעוניות וסמלים ייחודים. דרך ציוריו הייחודיים וההומוריסטיים על השפה העברית מתוודעים המבקרים למחקרו על השפה העברית, שהיא עשירה ומתוחכמת, ולכל מילה בה יש משמעות עמוקה.
רק שנתיים אחרי פטירתו התברר שהסטודיו של באו שימש גם כסיפור כיסוי לפעילויותיו הסודיות, כשעבד במקביל בתור הגרפיקאי הראשי ב"מוסד" ובמסגרת תפקידו, שהוא מעולם לא סיפר עליו, זייף תעודות שונות גם למרגלים ביניהן תעודות שיועדו לאלי כהן, המרגל שלנו בסוריה, ולהבדיל לחטיפתו של אייכמן. בזיוף מסמכים הוא התמקצע במהלך השואה, בין היתר כששימש יד ימינו של שינדלר, כשהציל באמצעותם אלפי אנשים.
הביקור במוזיאון שממוקם ברחוב ברדיצ'בסקי 9 בת"א בתיאום מראש
בטל' : הדסה- 054-4212730 ; צלילה- 054
