החזרה לחיים האזרחיים לאחר שירות מילואים ממושך, במיוחד בתקופה של מתח לאומי גבוה, כרוכה באתגרים משמעותיים. מאז ה-7 באוקטובר, עזבו מילואימניקים מכל שכבות החברה את משפחותיהם ואת עבודתם כדי להתגייס למערכה, שעדיין נמצאת בעיצומה. כעת, עם תחילת תהליך השחרור ההדרגתי, מזהירים אנשי מקצוע מפני השפעות כלכליות ורגשיות קשות עד כדי סכנת התאבדות, שעלולות להתעורר עם החזרה לשגרה
הכותבת היא ד"ר גבי קאשי-רוזנבאום, מרצה בכירה בחוג ללימודים רב תחומיים במדעי החברה, במכללה האקדמית אשקלון
החזרה לחיים האזרחיים לאחר חודשים של לחימה עלולה לגרום למילואימניקים המשוחררים קשיי הסתגלות משמעותיים. קשיים אלו נובעים ממספר גורמים: ראשית, היעדרות ממושכת מהעבודה עלולה לגרום לאובדן הכנסה ולהכבדה כלכלית על התא המשפחתי, במיוחד עבור שכירים שפוטרו או עבור עצמאים שהעסק שלהם ניזוק עקב המלחמה. שנית, המעבר מהאינטנסיביות של המסגרת הצבאית לשגרה האזרחית דורש הסתגלות מורכבת ולעיתים מעורר קשיים פסיכולוגיים משמעותיים. חיילים משוחררים רבים מתארים אובדן תחושת משמעות, הנובע מפער בין תחושת שליחות ומשמעות במהלך המלחמה לבין ריקנות וניתוק עם החזרה לשגרה האזרחית. רבים מהם מדווחים גם על תחושת אשמה הנפוצה במיוחד בקרב חיילים שחוו אובדן של חברים לנשק או נאלצו לבצע פעולות קשות במסגרת תפקידם. שלישית, התמודדות עם חוויות טראומטיות מהלחימה העלולות להוביל לתסמונת פוסט-טראומטית (PTSD) המתבטאת בסימפטומים, כגון, בתחושת ניתוק, דיכאון, זיכרונות חודרניים, חרדה, בעיות שינה, תחושת חוסר אונים קשיי תפקוד והתפרצויות זעם. רגשות האשמה וקושי לפנות לעזרה מחשש לסטיגמה סביב פנייה לעזרה פסיכולוגית מקשה על חיילים לשתף במצוקותיהם. מכלול גורמים אלו עלול להחריף את מצבם הנפשי ולהגביר אצלם את הסיכון להתאבדות.
התאבדות בקרב כוחות הביטחון לאחר מלחמה היא תופעה מוכרת ומדאיגה, המתרחשת במדינות רבות, כולל בישראל. תופעה זו נובעת משילוב של גורמים פסיכולוגיים, חברתיים ופיזיולוגיים, הנגרמים כתוצאה מחשיפה ממושכת למצבי לחץ, טראומה ואובדן. במדינות כמו ארצות הברית, שיעור ההתאבדויות בקרב חיילים משוחררים גבוה משמעותית מזה שבאוכלוסייה הכללית. מאז 2003 נרשמה בארצות הברית עלייה עקבית בשיעורי ההתאבדות בקרב חיילים, בעיקר בשל השתתפותם במלחמות בעיראק ובאפגניסטן. לפי הנתונים שהציג צה"ל בשבוע שעבר מקרי האובדנות בעקבות מלחמת חרבות ברזל שברו שיא של שלוש עשרה שנים וההערכה היא כי המספרים עוד ילכו ויגדלו. מתחילת המלחמה צה"ל מדווח על 38 מקרי מוות הנחקרים בחשד להתאבדות, מתוכם 18 מילואימניקים (42%), כולם גברים. בצה״ל אומרים כי ״המלחמה והעומסים חסרי התקדים על המשרתים בוודאות משפיעים על הנושא״.
נגישות לנשק אישי מהווה גורם סיכון משמעותי להתאבדות, במיוחד בקרב חיילים שחוו לחימה. החשיפה לאירועי קרב הכוללים אלימות והרג מאיצה תהליכים פסיכולוגיים שעלולים להוביל למימוש רעיונות אובדניים, כאשר זמינות הנשק מקלה על הביצוע. מחקרים מצביעים על קשר ישיר בין נגישות לכלי נשק לבין עלייה בשיעורי ההתאבדות, בעיקר בקרב גברים צעירים וחיילים משוחררים. מחקרים ממדינות שונות מראים כי הגבלת תפוצת נשק מובילה לירידה בהתאבדויות באמצעות ירי. בישראל, שינוי מדיניות בצה"ל בשנת 2006, שהורה לחיילים להשאיר את נשקם בבסיס במהלך חופשות, הוביל לירידה משמעותית במספר ההתאבדויות בקרב חיילים. נתונים אלו מדגישים את הצורך בצמצום נגישות לנשק אישי כאמצעי להפחתת שיעורי ההתאבדות. נושא זה מחייב התייחסות מיוחדת, במיוחד לאור המאפיינים הייחודיים של אוכלוסיית המילואימניקים בישראל, ובצל המדיניות המתירנית להחזקת נשק אישי שמוביל השר לביטחון פנים, איתמר בן גביר.
צריכת חומרים פסיכו-אקטיביים מהווה גורם משמעותי נוסף המעלה את הסיכון להתאבדות. חשיפה ממושכת למתח וללחץ גורמת להפרשה מוגברת של אדרנלין המגבירה את תחושת העוררות את הנטייה לצרוך חומרים ממכרים. משרתי מילואים משוחררים מדווחים על עלייה משמעותית בעישון, בצריכת אלכוהול, קנאביס, סמים ותרופות מרשם (בעיקר להרגעה ושינה). מחקרים מצביעים על קשר ישיר בין שימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים לבין עלייה בשיעור ההתאבדויות, כשהקשר חזק עוד יותר כאשר קיימת זמינות של נשק אישי בסביבתם.
החזרה לחיים האזרחיים לאחר שירות מילואים ממושך מחייבת התייחסות מערכתית ומקיפה. בצה״ל מציגים כי נעשו מספר צעדים מספר צעדים לצמצום אירועי האובדנות ובכללם, פתיחת מוקד סיוע טלפוני שזמין 24/7, הרחבת היקף הקב״נים (קציני בריאות הנפש) והקמת מרכז חדש לבריאות הנפש שמחולק למרפאות נפשיות ברחבי הארץ. אולם, לצד מתן התמיכה הפסיכולוגית חשוב לצמצם את הנגישות לנשק אישי, להגביר את התמיכה הכלכלית באנשי המילואים ולצמצם את הסטיגמה סביב בקשת עזרה נפשית. כל אלו עשויים לתמוך בשיקום של חיילי המילואים ולעזור להם להשתלב מחדש ובאופן מיטבי בחיים האזרחיים.
