גם אם תחפשו היטב ברשת, אפילו היטב היטב, כנראה שלא תמצאו את סיפור ההישרדות המפורט של הדר מפסטיבל הנובה, כפי שתקראו לראשונה בבלעדיות בראיון זה. מאז השבעה באוקטובר, הדר מנסה להתגבר על הטראומה, משחזרת שוב ושוב את מה שקרה באותו היום, היא בוחרת להתמקד בחיים ולא בקשיים, ובעיקר מעניקה כוח לאחרים, מספרת את סיפור ההישרדות והצמיחה ומשתפת בכלים פרקטיים להתמודדות עם אתגרי החיים.
את סיפורה היא משחזרת שוב ושוב רק בהרצאות שלה שנקראות "העץ ואני", מול קהל שמקשיב לה וצמא לדעת מה היא עברה ובעיקר אילו כלים מופלאים ניכסה לעצמה על מנת לפתוח בחיים החדשים שקיבלה במתנה. היא מספרת את העדות בכל מקום מתוך אמונה שזהו מסמך היסטורי חשוב, המשמר את האמת לדורות הבאים ומשמש כמגדלור מוסרי, שמתאר את ההתמודדות וההתגברות של חברי הקהילה. סיפורה הוא סיפור מצמרר שמותיר בך תחושה של אופטימיות, גאווה ותקווה.
"ראיתי מראות נוראיים, שמעתי צרחות בלתי פוסקות. אנשים נרצחו לי מול העיניים"
הדר שרביט, בת ה-28, הייתה עד אז אזרחית אלמונית מן השורה. היא נולדה באשדוד לאריה, מומחה בהקמה וניהול חברות בתחום המתכת, עבור חברות ביטחוניות והייטק, ולדינה, מורה לאנגלית בפנסיה, למדה בתיכון במקיף ג'. לפרנסתה עובדת כמורה למתמטיקה, מחנכת כיתת מצויינות ורכזת שכבה ט' בחטיבת ביניים בהרצליה.
הדר, מה בדיוק ארע באותו היום כאשר הגעת אל הפסטיבל?
"הגענו כמה חברים לנובה בשעה אחת בלילה, התמקמנו, מצאנו מקום לאוהלים. בשעה שש וחצי בבוקר פתאום התחילו האזעקות. המארגנים כיבו את המוזיקה, והשוטרים הנחו אותנו להשתטח על הרצפה. אני במקור מאשדוד, לכן אני מכירה מהו קצב "נורמלי" של שיגורים, ולכן מייד הבנתי שזה מצב לא רגיל. התארגנו במהירות כולם לצאת לחניון, ואני נהגתי ברכב. נכנסנו לפקק הידוע של כביש 232, ואז החניתי את הרכב בצד, ויצאתי ברגל. אני וחבר בשם שלו חזרנו לרחבה. בערך עד שמונה היינו שם. תוך כדי דיברתי עם אבא שלי, הוא כבר ידע מה קורה והזהיר אותי שיש מחבלים בסביבה. דיברתי בנוסף עם עוד חברים, ובשלב הזה הם כבר ניסו לברוח בריצה.
משבע וחצי עד שמונה ורבע הסתתרנו באזור של הבר ברחבה, ובשעה שמונה ורבע התחלנו לשמוע ירי של קלצניקוב לעברנו. הבנו שהמחבלים ממש מתקדמים לעברנו והחלטנו להתחיל לרוץ. עלינו על רכב ברלינגו, שעבר לידינו, הוא היה מלא באנשים שברחו, רובם היו בהתקף חרדה. הבנתי שאנחנו במצב של פיגוע וצריך פשוט לנסות לשרוד".
המשכת להיות בקשר עם אבא באותן שעות?
"כן, אבא אמר לי שהוא יוצא אליי, ביקשתי ממנו שלא יבוא, כי הבנתי שהמצב הולך ומחמיר, ודאגתי לו אבל כמובן שכבר יצא. כשהגענו לכביש 232 דרך היער, המחבלים הגיעו אלינו מכיוון אחר. שם בעצם הסתתרנו על הכביש, צמוד לשיח, והמחבלים היו ממש עשרה מטרים ממני. שכבתי על האדמה ודיברתי עם אבא בטלפון, בעצם נפרדתי ממנו. הסברתי לו שהפנים שלי על האדמה ויורים לכיווננו, שאני הולכת למות. ביקשתי ממנו סליחה ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. הוא כל הזמן אמר לי שהוא בדרך אליי, שאנסה לשמור על קור רוח ולהרוויח זמן עד שהוא יגיע ויציל אותי."
והמחבלים התקרבו אליכם ממש…
"הם היו במרחק מטרים ספורים. כל הזמן אני שומעת ברקע יריות, פיצוצים, טילים, רימונים, צרחות של אנשים. אחרי כמה דקות שלו תפס לי את היד ואמר לי שחייבים להמשיך לרוץ ולהסתתר במקום טוב יותר.. רצנו מהר, הגענו לשיח אחר ושכבנו שם.."
מה ראיתם באותו זמן?
"ראיתי מראות נוראיים, שמעתי צרחות בלתי פוסקות. אנשים נרצחו לי מול העיניים, שוטרים ניסו להחליט מהיכן לתקוף את המחבלים, דמויות בשחור רצו מולנו כל הזמן. הבנו ששוב צריך לרוץ ולחפש מחסה אחר".
שוב ושוב נדרשתם להחלטות גורליות, כשכל החלטה כזו למעשה יכולה לגזור עליכם חיים או מוות..
"בדיוק. רצנו בשדה פתוח, מסביבנו כדורים שורקים, וכל הזמן מולנו, לצידנו ומאחורינו אנשים נופלים על האדמה. תוך כדי ריצה, נכנסנו לפרדס ובחרנו בעץ שהרגיש לנו שהוא יכול להסתיר אותנו. זה היה עץ פרי הדר, שבדרך כלל הוא לא סבוך, אך הפירות היו מאוד בשלים ולכן הענפים נטו מטה וסוככו עלינו, וכך נוצר עבורנו מחסה".
וכל הזמן הזה שמרת על קשר עם המשפחה?
"באותו זמן כבר נותק הקשר, השעה הייתה תשע בבוקר והסוללה שלי נגמרה. ידעתי שכולם מחפשים אותי, לא היה לי ספק, אך אבא שלי כבר הגיע לזיקים וחבר לכוחות צבאיים, ומאותו רגע לא ידעתי בכלל היכן הוא ואם הוא בסדר."
"יורים עלינו ללא הפסקה, ואני לוקחת החלטה באותם רגעים, לנהל את המצב, ומתחילה מדיטציה".
חמש שעות שלמות שכבת בתוך עץ הפרי מבלי יכולת לזוז ולדבר.. איך עושים את זה?
"מבינים שאין ברירה. מסביבנו הפרדס מלא מחבלים. הם יורים לתוך הפרדס בטילים, רימונים, קלצניקוב, מאגים. הם הסתובבו וחיפשו אותנו ממש. ותוך כדי אני שומעת דברים מחרידים, התעללות באנשים, בנשים, מעשי אונס ורצח. באותן שעות אנחנו שמענו הכל וראינו את המחבלים מסתובבים, אבלהם לא ראו אותנו. הבנתי שחוטפים אנשים והחלטתי שגם אם תופסים אותי אני לא אגיע לעזה בחיים. אני לוקחת החלטה באותם רגעים, לנהל את המחשבות בראש שלי, ומתחילה מדיטציה."
מדיטציה? כשאת בסכנת מוות? זה נשמע כמעט בלתי אפשרי..
"עשיתי מדיטציית מוות. התכוננתי לרגע הזה שבו הכל ייגמר. דיברתי לעצמי כל הזמן, הקפדתי לנשום נשימה מבוקרת. אני מאמינה שגם הניסיון שלי בתחום השהייה בשטח, בטבע, סייע לי מאוד. הייתי ילדת טבע ומחנאות, גדלתי בתנועת נוער, עברתי הרבה מחנאות והדרכת טיולים, עשיתי שנת שירות, אין ספק שזה יתרון".
את אומרת שבאמצע התופת הצלחת להתחבר שם לרוחניות. את אדם מאמין?
"אני אדם מאמין והאמונה התחזקה אצלי אחרי השבעה באוקטובר הרבה יותר. לדעתי, ברגע שהשלמתי עם המוות שלי וקיבלתי שזה גורל, הכל השתנה עבורי. הרוחניות והאמונה הם קריטיים כדי להתמודד עם טראומה ולאחר טראומה, ולא משנה אם זו אמונה בהשם, ביקום, או בקארמה. כדי לשרוד טראומה, חייבים אמונה. בלעדיה אי אפשר לחיות".
איך ניצלתם לבסוף?
"אחרי חמש שעות התחלנו להריח שהמחבלים שורפים את הפרדס, הכל היה עשן ואש, הבנו שנהיה חייבים לצאת. במקביל התחלנו לשמוע חיילים צועקים בעברית לא רחוק מאיתנו, הבנו שיצרו נקודת איסוף. בכל זאת חששנו לצאת, שמא יחשבו שאנחנו מחבלים ויירו עלינו, , ולכן התקדמנו אליהם מהר בדילוגים מעץ לעץ וכשיצאנו מהפרדס הרמנו ידיים וצעקנו "אזרחים, אזרחים".
מה ראית מסביבך?
" כשיצאנו אל הצבא, התחלתי להבין מה ראיתי, אנשים מחוררים מיריות, חתיכות של בשר ודם, כל הדברים הנוראיים ששמעתי, כל מה שהרחתי. פתאום, אחרי חמש שעות שבהן הייתי בשליטה, התאפקתי ולא הוצאתי מילה מהפה, לא בכיתי, לא צעקתי, שתקתי ולא זזתי, פתאום יכולתי לצרוח, להרפות קצת, ואכן צרחתי וצרחתי את נשמתי."
מתי יצרת קשר עם ההורים?
"באותם רגעים של החילוץ ביקשתי מאחד השוטרים טלפון והתקשרתי אליו, בעיקר כי ידעתי שהוא שם ופחדתישמא קרה לו משהו. רק בשיחה השלישית הוא ענה לי, ואמר שחיפש אותי חמש שעות בשטח אך לא מצא. הוא עידכן שהוא בכפר מימון עם הרבש"צ של היישוב, ובדיוק התכוונו לרדת לנקודת איתור מעודכנת שקיבלו עליי שהייתה רק במרחק קילומטר וחצי מהם. הצבא מנע מהם להגיע לנקודה הזו כיוון שטענו שמתנהלים קרבות ירי עם המחבלים.אמרתי לו שידעתי שהוא וכל המשפחה עושים הכל כדי למצוא אותי. אז גם סיפרו לי האחיות שהקימו ממש חמ"ל, אבל גם ניסו להסתיר את האמת מאמא ולשמור עליה, כי היא שומרת שבת."
לאן פינו אתכם?
"תחילה העלו אותנו בשתיים בצהריים לאורים ברכב שנסע על 150 קמ"ש והיה מלא באנשים, הוא ממש נסע בזיג זג. שם למעשה הבנתי שאני בחיים, שאני מרגישה, שניצלתי. משם פינו אותנו לתחנת דלק, אני זוכרת שצילמו אותי צוותי טלוויזיה ובקושי הבנתי את הסיטואציה, ולא רחוק ממני היו עזתים עצורים. ההסעה הבאה הייתה למשטרת אופקים, ובערך בשלוש פגשתי שם את אבא שלי. זה היה מאוד מרגש. נסענו משם לאחותי במרכז".
"חייבים להעלות את המודעות לאונס הנשים״
עד כמה את מוכנה לדבר על מקרי האונס וההתעללות בנשים ששמעת?
"זאת המטרה שלי, להעלות את המודעות לאלימות כנגד נשים. רק בשבוע שעבר דיברתי על זה בכנס באיטליה, לרגל יום האישה, לפני כן הייתי בשני כנסים נוספים, ברומא ומילאנו. לצידי בכנס נאמו נשים מאיראן ומאוקראינה".
ובכל זאת, יש כאלו שעדיין מכחישים שהתבצעו שם פשעי מין כנגד נשים…
"לא יכולים להכחיש כי לצערנו שמענו את הצליל הנורא של נשים צורחות באימה ואז שקט… זה הצליל שלא יוצא לי מהראש עד היום, ומינימום עשר פעמים כל יום… אי אפשר לשכוח מה היה שם. הריח, המראות, אלו רגעים שיישארו צרובים בי לנצח".
שרדת את הזוועה, ובמקום לנסות לשכוח, להמשיך הלאה, בחרת לצאת בהרצאות כדי לספר שוב ושוב את הסיפור שלך. מדוע?
"כי מבחינתי עצם זה שנשארתי בחיים יש לי שליחות לספר מה היה שם. ואני יודעת, שהכלים שעזרו לי לשרוד שם ואחרי, בכל השנה וחצי האלו, הם כלים שיכולים לעזור לכולם. את הטראומה לא יכולתי למנוע, אך הדרך לטפל בעצמך לאחר הטראומה היא החשובה ביותר."
הייתה לך תחושת אשמה על כך שאת ניצלת ואחרים סבלו ונרצחו?
"בוודאי. האשמה אחרי ששורדים וניצלים מכזו תופת, היא קשה להכלה. מה שמסייע זה רק האמונה שאני פה בשליחות. שזה עדיין לא הזמן שלי ללכת, ויש לי עוד דברים לעשות בעולם."
לסיום, ההרצאה שלך מרתקת ומשאירה טעם של עוד. האם זכורה לך תגובה מרגשת במיוחד?
"הרבה אנשים ניגשים אליי בסוף ההרצאה ומגיבים, משבחים אותי שאני מדברת על מה שעברתי ומספרים לי טראומות אישיות, בעיקר אומרים שהסיפור שלי עושה להם סדר בכל מה שקרה ובדרכי ההתמודדות הרצויים. תגובה אחת ריגשה אותי במיוחד, כאשר ניגשה אליי אישה וסיפרה שעברה התעללות מינית במשך שנים ארוכות, והיא התנהגה בדרך מסויימת ולא הבינה כיצד לצאת מזה, באיזה כלים עליה להיעזר. באותו יום היא אמרה לי "בתוך שעה הצלחת לתת לי יותר כלים פרקטיים מאשר בשנים ארוכות של טיפול פסיכולוגי. ואם את עברת מה שעברת ויכולה להתגבר, אז גם אני יכולה".
